צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

מוות.
הוא מת.
ואם שנייה לפני הוא היה מספיק לחצות?
ואם הוא היה מגיע קצת אחרי הפיצוץ?

אני לא יכולה לשכוח את התמונה של רועי בוכה ליד החדר כביסה
בחוץ, ואת הרגע שהייתי עם אמא והיא צרחה כששמעה את מורן מודיעה
לה על מותך.
את היית הדייט הראשון שלי עם המוות, ולצערי עד עכשיו היו לי
עוד כמה פגישות.

והשאלה היא, מי מתוך הנשף הגדול, הוא הליצן.

אתמול כיכבו בחצר שלי 5 חתולים, מדיפי קולות וריח מוזר.
מרחרחים את זנב חתולתי, והולכים אחריה. והיא מצידה, ממשיכה
בגאווה קדימה. מתפארת ביופייה ומנסה למשוך את כל תשומת הלב.

לזכר הנופלים,שלא עשו כלום.
ולאלו,שעשו יותר מידי...זיכרון.
אומרים שצריך לזכור.
צריך לזכור, ולהמשיך.
להמשיך, אבל לא לשכוח.
לזכור.

כמו ילדה קטנה שנופלת מהאופניים, מקבלת שפשוף קטן ובוכה.
בוכה לא כי זה כואב...

רכבת ישראל. דבר שנוסע, על פסים מברזל, לרוב בצבעי
כחולאדוםלבן, המוני אנשים,ו רק איש אחד עם עגלה (בלי סוסה)
שצועק "בייגל בייגל בשמונה שקל" (ואני תוהה... מי יקנה חתיכת
לחם בצורת עוגייה בשמונה שקל?!)

זו התקווה שלו, התקווה של כולנו.
ההבדל בין מציאות לאשלייה הזו, גדול.
בריאות, שמחה, שלום... דברים שהתחנכנו עליהם,
דברים שתמיד ביקשנו שכיבינו את הנרות

הייתה לי שרשרת צדפים.
אהבתי את שרשרת הצדפים שלי.
כל מי שראה, החמיא.
האהבה הרבה גרמה לי לרצות עוד אחת.

היא נותנת לי המון השראה. הרי רק לפני שלושה חודשים כתבתי
עליה.
השתיקות הנמרצות האלו שלה.
הלוואי והייתי ככה.

כל אחד רוצה להספיק, ולחוות הכל
למצות כל רגע קטן בחיים הנורמליים שלו
ולנצל אותו.

"אמרתי לך לא לספר ובכל זאת הלכת ועשית את זה!"
"כן אבל ששש... אל תספר לאף אחד, לא נעים."
"והיא סיפרה לי את זה אבל אני לא אמורה להגיד, אז שקט."
"אני כבר לא בוטחת בך יותר."
"היא אמרה שהיא כבר לא בוטחת בי יותר, מניסיון."

הוא יושב בביתו.
מגולגל בפנים, רק עם עצמו.
סגור ומסוגר.
לא נע יותר מידי.
כשלא יודע מה לעשות, מתהפך.

הדור הזה, של שנות השמונים והתשעים, שנות האלפים.
דור המחשבים, הפיתוחים, הזכרונות.
יש לנו תפקיד בעולם.
אנחנו דור ההמשך.

קניתי כרטיס ונכנסתי למנהרה, לעבור לצד השני.
גל של אנשים שנתקלו בי ואני, כמו כל דבר בחיים, רק מנסה למצוא
את הדרך החוצה.
עם מדבקת "שחר חדש לילדי בנימינה" עליי.
שיראו, שידעו, שיפנימו.