צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני שונאת אותה. מילה חזקה שונאת, אבל אין ברירה ואני לא מוצאת
מילה אחרת לתאר את התחושה שלי.
אני רג'ינה הוגינה, היא קוראת לי רג'י. אני קוראת לעצמי רג'י
הכלואה. אני גרתי בדרום ת"א רוב חיי במשכנה של צפון תל אביבית
. להלן קארן הצפונית. היא בעל הבית והשכירות

בתקופת המלחמה הרחובות היו מלאים באנשים, חלקם רק נראו כמו
אנשים, אבל הם לא היו באמת בני אדם, הם היו חיות. חיות צמאות
לרכוש, לדם. חיות שרצו להכחיד אותנו. אבל לא נתנו להם, הם
חשבו שהם שלטו בנו אבל אנחנו הראנו להם שאותנו אי אפשר לנצח,
אי אפשר להכחיד, אנחנו

עשן כחלחל היתמר מעלה, התערבל בבלבול עם מאוורר התקרה הישן
הנמצא פה כבר מאז ימי ינקותי, עת הייתי פה לראשונה עם אבי.
סביר להניח שגם אז מרי הייתה פה, עם אותו חיוך חושף שיניים
משחירות, רקובות.

לוציפר: היום החלטתי להתחכם לאלוהים ולישוע, מוחמד משתהה
בבדיקה הבטחונית שסידרתי לו בכניסה, שוחד קטנטן ליורי איש
הבטחון והבדיקה מקבלת גוון רקטומלי משהו.

דדיך זקורים, מתריסים לעבר שטוחי החזה
מענטזת, מרקדת,כל כך שונה מ"דומי המראה"

זוחלת, ברכייך מנוקבות דרדרים
טובלת, מלח דמעות מפלרטט עם אישונים
שבורה, בובה ממוכנת פרומת תפרים.
שגורה, מילת ייאוש מיורטת למרומים.

כיצד ניתן לחלק לשניים את הערב בו ביקשתי ידך?
השקיעה שייכת לכולם, קחי חזרה את חלקך.
הצהרות האהבה משאיר אצלי, ליום בו אתחרט
דבקה החך ללשון המתקשה לגלגל שתי אותיות... גט!

רעש מנוע השטנה באוויר ירחף
רגליו מלטפות השחור העוטף,
ידיו בזעם יכרכו סביב צווארי
נשמת אפי תברח, תצטרף לגורלי.

אני שר על דמעה טרם נולדה
בוכה בליל יתום כוכבים
קורא חרישית אל הלבנה הגדולה
געגועיי כזכרונותיי, נקברים.

הראש צונח , איתו נודדת מחשבת שווא
מהותי כולה מרצדת בתוך המים העכורים , מתריסה בחצי חיוך -
מבעד לחלון הפלסטיק המהוה
אני רוקד עירום בתוך נפש עטופה תכריכים.

ציפורן בוהן רקובה למוגלת היאוש רכנה,
היא פה
נתחיל הסעודה?

תהיתי זמן רב מדי, כלוא במחשבות אבדון
מוכה גורל כיניתי עצמי, כבול לשלשלאות הדיכאון
מתקיים מהבטחה שהופרה לפני היוולדך
מתקשה לשרוד, נמצא פה למען קיומך.

קינה נישאת בלבבות חסרי הרגש,
שכחתי עת חיבקתך, היה זה ליל אמש?
התמזגנו איש ואישה, התאחדנו לאחד,
מאין צץ השיגיון? האמנתי שנתחבק לעד.

נלחם במפלצת קיקלופית ירוקת עין , מוריקה את שאריות הליחה
הירוקה שלה
על דון קיחוט נטול אסיסטנטים ותחנות רוח הפוכות כאבן שאין לה.
אני מפסיד לך כל יום מחדש לישן.

שרבטתי לך לבבות שבורים בכתב לימון ושלחתי -
בתוך בקבוק אטום על נהר אכזבות
בעיקר מעצמי.

חבר מטייל, חברה מתחתנת, סבא נפטר
דמעה זולגת, נשיקה רופפת, בחלון יורה מטר,
עלה נושר בכבדות מעץ השוטים, מכסה החריטה
ניחשתם נכונה, אני רובץ באותה ה נקודה .

זוהר נצנוציכם מסמא עין, יום יבוא תרפדו משכני
זניח, נשכחתי עם תקתוק מחוג ניצחי. (מי אני?)

הלב מתקשה לעכל שובו של נעדר,
מומחים טענו: "הנלוז חזר מפני שלא נזהר"

הלו? מישהו שומע? , טוק טוק , יש פה מישהו?

מצטערים, אנחנו סגורים היום, כבר אחרי 22, עוד מעט 23.
מאוחר, תנסה בזמן אחר.

שביל אבנים שבורות ופרחים קמלים מסתיו מחשבות ביניים בקדמת
מבצר השיגעון הפרטי.

זה שדה מוקשים מלא בורות בלי תחתית. אני מתפוצץ עם כל מילה, כל
נגיעה. אני מריח גשם ואני בוכה מבפנים. אני מריח את הצחנה של
השרב שרק מחכה בסיבוב ואני נפער מבפנים.

האבן היא כמובן מטאפורה אבל למה בדיוק?
אני זוכר שפשפשתי אצלי עמוק בלב והיו שם המון אבנים שיצרו אבן
אחת גדולה, לא פעם אמרו עלי שיש לי לב של אבן, לזה הם
התכוונו??? שיש לי אבן בלב???