|
אביב מיכאל
השדים האלה משכיחים ממך
שפשוט להיות מאושר
|
כמו לוליין הולך על חבל בשמיים
הורג את הירח
צוחק כמו שיכור
|
עדיף ללכת כשאתה מאמין בדרך
|
מדבר אל עצמי וחושב אותה
מביטה מקרוב בעיניי
|
מראות נושאות דברי שקר
כי רק מתוך הקרקעית
תוכל ללכת עד הסוף
|
מאחורי המלחמה
יש רגעים שלא יוכלו לשוב
|
כמה טוב שאת נשארת
בתוכי השיירה עוברת
|
מספרים שבעיר הזאת
יש בה קשת של גוונים מצטופפים
|
נאבד בין האנשים
בין רחובות זרים
בתוך עצמי
|
מתקשר אליך שוב
מספר לך שעצוב לי כשאת לא כאן לידי
את אומרת שנגמר,מה שלא היה לך טוב אתמול,לא יהיה...
מחר.
|
רק תגידי שכל כך שמח וספרי לאן כל זה לוקח,או לפחות
למה תמיד כשנהיה מאוחר,יפה והולכת,רק טיפה והולכת?
|
בינתיים יש לי עוד טיפה או שתיים אוויר לנשום
אבל כמה עוד אפשר, כמה עוד אפשר, לעצום עיניים?
|
מסתובב ברחובות מיליוני פנים דומות
מחפש אותך תמיד כשהאור מתחיל לרדת
|
מאבד משקל וצובר קהל על הבאר
|
כי בלעדייך אני כמו שיכור עומד על גג הבית!
|
מילים מילים קיבלו חיים
שוהות עכשיו בחדר הקטן
|
השדים האלה משכיחים ממך
שפשוט להיות מאושר
|
|
|
אני מכור לכתיבת
סלוגנים, לא
יכול להעביר
שעתיים בלי המנה
שלי, והבנזונה
הזה, שמאשר את
הסלוגנים- לא רק
שהוא לא עוזר
לי, הוא עוד
מאשר לי בכוונה
גם סלוגנים
גרועים
חרגול בפניה
נרגשת לעזרה |
|
