צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

לילה... איפה השלווה שלי הלילה...
היא אבדה בתוך שק של הדחקות בלתי פוסקות

הגעתי מוקדם כי ידעתי שיוגב ועמית ינסו להקדים. פשוט הקדמנו
גם. הבאתי איתי עוד שבעה חברים טובים מהקיבוץ, הסברתי להם את
המבצע שאנחנו הולכים לעשות ומה תפקידו של כל אחד. רציתי להחזיר
להם באותה מטבע. כולם התחבאו מאחורי עצים.

אמרת שאת הולכת
השארת לי פצע בלב
אולי לא התכוונת
אבל זה כואב

בואי אליי, בואי אליי
אני זועק לך
זעקת רעבים
בואי אליי
אני מחכה לך
ונהיה שנינו ביחד אוהבים

שלוותך, צניעותך ועדנתך
הם כל אהבתי.
חיוכך, ליטופך ואהבתך
הם כל ביטחוני.

Am G
בכל מקום שאחפש לא אמצא את עצמי
F E Am
אני אבוד בתוך יער של מחשבות

שיער חלק שטני ועיניים חומות
בנות מקנאות, אך לי הן לא דומות

מדוע החיים הם כה אכזריים?
מדוע יש כאב, דמעות ושקרים?
מדוע אין אמת, אין כבר שלום ותקווה?
עד מתי אנו נחיה בחוסר אהבה?

שוב נזכר באותה תקופה מדהימה
בתקופה של חוויות עד אין קץ
בתקופה של ריגושים, שמחה וטיולים
בתקופה של פריחה, שגשוג ובלבולים

והימים חולפים מהר
רק אתמול הסתכלתי והייתי למטה
לא אוכל עוד לתאר
את הכאב בעוד זמן שמתקרב

יש לי חלום ישן:
אני עומד על ענן
מביט אל העולם

בחוץ הכל שומם
האורות מזמן כבו
וברחובות אין אנשים

כוכב נופל
לדעתי זו סתם אשליה

כמו ציפור היא עולה לשמיים
כמו ציפור היא שולחת מבט

לפעמים אני מרגיש שבא לי למות, להתאבד מן העולם

אני הולך, פותח שער
נכנס לתקופה לא קלה
אני הולך, למקום לא ידוע
מגשש את דרכי באפלה

אני קורא לך
את לא שמה עליי
את מפנה לי ת'גב
לא אכפת לך ממני

ושוב כולם הלכו ונשארתי לבד
ואנ'לא חושב שלמישהו אכפת
בנאדם זרוק, שבור, שוכב על הריצפה
מחכה למישהו, מחפש טיפה קירבה

בחברה מגעילה שכזאת
חיים להם ערסים חסרי יכולות
הם תמיד מרגישים את עצמם
מעל כולם שולטים בכל העולם

אני שוב לא מרגיש שלם עם עצמי
עוד יש בי חרטות שלא משאירות לי ברירות
אפילו אם אתמול העולם נעצר
בשבילי זה לא סימן שאדע מה אבחר

יצאתי החוצה בריצה כרוח סערה
לבוש אני מכנס קצר וחולצה קצרה
עליז ושמח לקראת בואו של הגשם
קופץ יחף בתוך שלוליות המים
מניד פניי לשמיים ופותח את העיניים

י'מרמה בשש בש
י'חרבנה
עזבת אותנו לשומר הצעיר
עזבת אותנו י'קקה

אני רוצה שהזמן לא יעבור, שהשעון יעצר
שיהיה לי את הזמן שאני צריך כדי לקבל החלטות קשות.

הלוואי שיבוא היום
שאגלה שהמציאות היא חלום

אני שוב יושב לי וחושב
על אותו כאב, שמתרוצץ לי בלב
על היצר המשתובב
שאת מצפוני גונב

יום ראשון זה פשוט דיכאון!
זה מתחיל נורא אבל מסתיים שיגעון
אני קם לי בבוקר באיחור לא גדול
מתלבש ויוצא, צועד על שביל החול

התחלה, זה דבר נפלא, תלוי איך מסתכלים על זה
התחלה, זו הזדמנות, ההזדמנות להוכיח את היכולות
התחלה, זה שלב בחיים, שלב שיכול לחלוף בכמה רגעים
התחלה, יש דברים טובים, ומצד שני יש הרבה דברים רעים

משנה לשנה רק הוכחתם לי כמה מערכת היחסים אתכם היא צבועה, כמה
צריך להיות חנפן, אינטרסנט ומקושר בכדי להגיע להצלחה, אבל אני,
אני לא כזה, למרות שלמדתי להשתמש בקישורים לטובתי.

אז את יודעת מה? את, כן את! נמאס לי ממך!!!

שני אנשים פורצים לבית קברות, מוציאים גופה מתוך האדמה, נוסעים
לים וזורקים אותה למים". אני שוב נזכר במראות שראיתי היום. אני
לא מבין כמה טלפתיה יכולה להיות... אני פשוט מזועזע ומחליט
ללכת לישון.

אני מריח ריח מוזר... ריח של בית חולים... לצדי יושבת אימא,
לידה אבא, ואחי הקטן עומרי. אני שואל אותם מה אני עושה שם...
הם מדברים יחדיו כמקהלה ואינני מבין כלום... ביקשתי מהם לדבר
לאט... ו...לבד.. אבא ועומרי יוצאים מהחדר ומשאירים אותי ואת
אימא לבד. אימא הסביר

אני מרגיש זוג ידיים מובילות אותי. אני צועד בעיניים עצומות על
שביל הכורכר שבכניסה לבית הקברות. אני מת מפחד. נהיה כל כך קר.
אני לא יודע מה לעשות. שמעתי את הקול שדיבר מקודם חוזר ואומר:
"תושיב אותו פה". אני מתיישב ושותק. מפחד שאולי זה הפורץ...

סיגל הבאירה לי שאין לי מה לפחד ממנה, שאני יכול לספר לה הכל,
שהכל נשאר בינינו. עדיין פחדתי לספר, אנ'לא סומך עליה כי רק
הכרתי אותה. אחרי זה סיגל עשתה לי מין סוג של היפנוזה כזאת,
הרגשתי קצת מעופף כזה, כאילו אני לא מרגיש כלום. אמרתי לה מה
שעל הלב