|
 ...אך כשמגיע הכבש השישה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו: ''נו כבש? תזוז!
תן פעם לספור את כולם!''
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל
הכבש שאיתו אני נרדם.
י.גפן |
 19004335
נולד עם חיוך בשנת תשל"ב, למד לזחול ולעמוד והתחיל
ללכת בגיל מאוחר. גדל בתוך הירוק הצפוני ולמד במסלול
המקביל. ניסה את כוחו בשרטוט, ציור, קריאה, צילום,
כתיבה, נגינה, שחייה, שירה, ריצה, חשיבה והרהור
ובסוף התגייס.
תיקן, קלקל, והתחיל מחדש.
עכשיו טוב, בקרוב אצלכם.
המלצות המערכת:
גלידה
ריקי
וכך, בעוד אני נופש על קו החוף, ניגש אליי בחור שהציג את עצמו
כמארק זליגר, ושאל אם אהיה מוכן למדוד כנפיים של מלאך. למרות
ההפתעה שבדבר, עניתי בחיוב, והנה אני לבוש כנפי מלאך, כאילו
היו חלק מגופי. מארק סיפר שהוא מצוות הפקה שמצלם סרטון לשיר של
זמרת אמריקאית אחת
|
כשהקפה מתקרר, מתיישב מול טלוויזיה שחר לבן ובוהה במסך במשך
כמה שניות עד שהתמונה המכווצת חוזרת לגודלה הטבעי. פעם,
טלוויזיה צבעונית הייתה שווה יותר. החדשות של אתמול הן עדיין
הנושא החם של ארוחת הבוקר ולעולם יימצא אדם ששכח להזיז את
מחוגי השעון שעה אחת לאחור.
|
לפתע פתאום, מבין הקרשים
מגיח יצור בעל שמונה רגליים,
שתי עיניו מביטות בשני הקשישים,
בצבתות הוא תופס את הגג בשוליים.
|
התרתי את הקשרים בחוטי הניילון שחיברו את הרימונים היפים שסבא
הביא מהעץ שצומח על יד המתפרה שבה עבדה סבתא שושנה. סבא סיפר
שסבתא תפרה לרימונים עטיפות מנייר עיתון, ואבא אמר שבעונה הבאה
הוא ידאג לשקיות נייר חומות.
|
פעם נוגוש היה מתעצבן כשמכוניות התנגשו בו, אך עם הזמן, כשראה
שבכל פעם שזה קורה הזיכרון שלו משתפר ושהמזל מאיר לו פנים,
הפסיק להיות מוטרד והחל להשקיע בבורסה.
|
אני עומד על המדרכה על יד הבית ומחכה. את מסתכלת עליי והמבטים
שלנו נפגשים. המבט שלך מחמם אותי. כשאתם מגיעים אליי אני מחבק
אותך הכי חזק שאני יכול ומגלה שאני מצליח להקיף את הגוף שלך
בזרועות שלי.
|
יום העצמאות השנה היה חם במיוחד וכשאבא העיר אותי עם כוס מיץ
פטל למיטה קמתי וחיפשתי את כרטיס הברכה שכתבתי ליום ההולדת של
אמא. אחר כך ניסיתי להאכיל את דוד, התוכי הזקן של אבא אבל הוא
אפילו לא פקח את העיניים.
|
בעפולה עילית שבצפון המדינה, גרים מוני וטורי ברחוב הגלים,
הרצל הבן מתכונן לבחינה, והילה אחותו צופה בנמלים.
התוכי דוד מדבר לפעמים, מנפנף בכנפיו ושורק מנגינה,
יום של אביב בהיר וחמים, חמניות צהובות פורחות בגינה.
|
פלאי ואני מתקרבים אליה אומרים שלום ומציגים את עצמנו. פלאי
מספרת לה שבאנו להיות כאן בשבילה ובשביל החברים שלה שמסתובבים
בחוץ בשעות הקטנות.
היא ממשיכה לצייר ולא מרימה את ראשה.
|
שלום, קוראים לי שאול. אני גר בטשרניחובסקי ומצאתי עבודה חדשה
בתיקונים.
|
אחרי המלחמה השקט חוזר
אל החדר הריק שוב נכנס
ועומד באוויר שלאט מתפזר
עם הריח שעוד לא נמס
|
סודקת לאט את קליפת הביצה
מקישה במקור, מנערת כנפייך
מותחת רגליים, מהקן מציצה
אור שחר מציף ומסנוור את עינייך
|
אפילו בין גלי דימיון האהבה
והרוח זחלה חומקת טווה
|
את שוב מציירת שמים וים,
סירה עם מפרץ במרחק,
את שוב מביטה בכל בני האדם,
שותפים לאותו המשחק.
|
בדרך אל הנהר הכחול
עם שק אור ומקל זיכרונות
נאסף אל ערבו במראות ובלי קול
מול צללי השנים השחונות
|
כשנולד בכה בשקט, על הקיר ריצדו צללים
ובפנים האש דולקת, הוא ידע את המלים
כשנכנס לבית הספר עם ילדי הפועלים
|
בלב העיר צומח עץ, אילן עתיק ורם
צילו ארוך, שחור משחור, המדרכה נצבעת
אדם את נעליו חולץ, תחתיו בקיץ חם
בשלל צבעים וקצת אפור, השמש אט שוקעת
|
אוגד דואג תומך תוחם
לומד נושא שונא דומם
יוצא נוסק קונס רושם
|
בקומה הכי גבוהה שבבניין ממול
גברת קמש עוד משקה את כל העציצים,
בבנין מספר ארבע גר איש עם חתול,
בחלונו דממה דקה ובגינה קוצים
|
חמש דקות לפני חצות
בעיר שלא שרדתי,
ארמון, שדים ומפלצות,
בטרם עת נפרדתי
|
במצפה אופיר
כבר נהיה קריר
המדורה דועכת
|
יש אווזים עפים מתחת השמיים
יש ברבורים עפים לאורך האגם
יש גם יונים עפות להם חלקת המים
ויש כל כך הרבה גיטרות בעולם
|
אם יש את נפשך לדעת, למצוא מעט שלוה
כשאת לבך קורעת דממת האין-קרבה
חבקי את איש הגשם שבקרבך כעת
או את זיכרון היש-אין שלעולם לא מת
|
במלים אחרות, מה נשאר?
ומה התכוונת אז לומר?
|
סעי לשלום אל הנוף הפראי, אל הר בקעה ואגם,
כמו מחלום במפגש אקראי בגובה פניו של הים,
בדממה את אוספת את יום המחר שנשר לחיקך אז בסתיו
מחבקת אותו מול שמי הנכר ובלחש קוראת לו עכשיו
|
בדרך הזו אפשר להכיל
אור יקרות וכאב
החושך אט אט נמוג מהשביל
והחום מציף את הלב
|
מרפסות, מרפסות, היא אמרה לי, תראה,
איזה אור רך בוקע משם,
רק אנחנו על חוף ים סוער וגואה
מחבקים את החושך החם
|
על מרץ השפן מספרים
כשביער אכל הוא גזרים
|
סוזאן מבקרת איכות
בחברת תקשורת עם חוט
|
סוניה מושכת כתף
אל מדף הבשר במרתף
|
הקפה השחור מתקרר בכוסות
הרצל ישן, עצם את עיניו
קוביות שוקולד בכיסו נמסות
שפני סלע חומים משתזפים מעליו
|
בוקר צהוב בפתח אלול, מכסה את העיר בגוון
ושוב את לובשת חולצה בלי שרוול, כפתורים בצבע לבן
יוצאת ונכנסת דירה להשכיר, ראיון עבודה לעתיד,
|
אישה צעירה, שמה רבקה
קיללה ללא הפסקה
|
ריקי שמה בגדים בארגז
היא עוברת לגור במרכז
|
שלום לך תאילנד, איזה סרט
עבדך על גל נושא לך עוד רמזור
גם אוטובוסים, פרות ויד או ברך
מה טוב לשחות אך טוב יותר לחזור
|
שמונה שנים של שלפי שיבולים, דקירתם לא תמתק לעולם
ראשך רענן ילטף בעלים, בשדה כהלך התם,
וראית את השמש בראי הזהוב, ופשוטים הדברים וחיים
נשמת את ריחו ומותר לאהוב, ביושר לבב כדשאים
|
אברשה ניסה להאיט
כשעברה שם ממול משאית
|
התמרן הממונף מתקרב באיטיות לקן הבז שנבנה קרוב לצמרת העץ
בגובה עשרה מטרים מעל האדמה. הוא מקרב את המצלמה בעדינות
לעיניו ומחכה.
גברת בז אפילו לא ממצמצת. היא לא תטוש את גוזליה כעת.
|
בית הספר (הליצאום) הישן של הטמפלרים נמצא במושבה הגרמנית
בירושלים. הבנין נבנה בשנת 1878.
|
פנס קיבוצי צפוני באור יום לבן מושלג.
|
אחת מהישנות והקטנות שחונות ברחובות צדדיים
|
יום שישי אחרי הצהריים בשוק מחנה יהודה
|
אל הארכיון האישי (25 יצירות מאורכבות)
|
|
נעלי בית הן
הזוועה הגדולה
ביותר שיצרה
האנושות מעודה,
והן שיביאו
לחורבנה
האנציקלופדיה
המדעית לחרגול
הצעיר |
|
