|
גם רגעי הנאה המטיר
לשנים בבקר בהיר
|
ובת הקול לה לחשה -
נווך שכח ובליבך היתל.
|
היו לרקעם הקבוע
כשנגעו באהבה.
|
כשמוללה הפתק
שסף-זמן ניתק.
|
דרך רעף-חייה הפעור
צלו מרצד פתול אליה.
|
אך בלב ה"כן" מהדהד
שלא חלום היה הדבר,
הזכרון בי לא בוגד
אכן, אהובי פה עבר,
|
מלל האוהבים הפריח
שחוק, דו-שיח
|
למשמע זמזום דבורה קרבי
ששרירים עושה באויר
למראה ברוש בירוק משגע
שראשו בעננים נוגע,
|
בשניים לחוות
ים של אהבות
ובצחיחות-רוח
|
כרות שבשדה שלף ליקטה
שאריות שעורה וחיטה
ואת דודה מצאה
|
בהר עוד פורצת פריחת השדות,
מעל השמש זורחת בידידות,
האביב מפצה בכל קשת הגוונים
|
לדמות התמירה שיווע ניבי
שתעפיל מעברות-נתיבי
ותוסיף הנדבך לנווי
|
לזכור את האין-יש,
לזכור
ולנצור
|
שם -
שיכורה, ולא מיין,
נהיתי אחר אהובי יפה-העין.
|
את דודי מאמש
בעיני אבקש
אך, בנעלי-בית
|
אפרורית סתו נפרשה
עת אביב בעליזות פסע
ברכס-הר ומסתורי-דרך.
|
לנתק החבל
שכחרולים יוקד בבשרי
|
לאהובי אקרא בודדה
כרחל לדודה.
|
לחשקת דודים בלילות
לא יצאה בלילות.
|
מתיקות מסכה באוהב
והעולם לה צוהב.
|
בצאתי ממפתן-דלת-האהבה
ואני, ראשי ארכינה עצובה.
|
ליבה השיכור כלוט
הידק דמותו קלות
|
מנגינתו של פאן
מלווה אותי היום וכאן
|
כבד לה ולוחץ ואכזר
דימדום יום המחר
|
וממדרגת צוארך
לזעוק - אוהבת אותך!
|
כי עצובה איוושת אורני
ומאחור השקט טורד גפני.
|
עולה בי וקם
פסל אבן לבן
צמוד ופרקדן
לסרקופג משיש
|
האושר והיאוש...
מתחו קורי זמן
ועירום הנפש כבר כאן.
|
הכבנות-חלוף נקטפות
ולסנוורים הן שותפות?
|
זה לי גם להפוך ריקה
מזכרון נעים ומוסיקה
|
הבקר התכרבל בערפיליו
כתינוק בזרועות הוריו
|
השאירו מקום לתקוה
שהאהבה עוד בפתח.
|
איה הוא הכינור
שינגן המיזמור
|
והרוח ששערי פורעת
המפלט לכאבי זורעת
|
וגזלת-יום תשיב לאחור
כי, שכינת מאויי
עטפה חיי.
|
אך לחיבור, כחישוקים,
לא מגיעים
|
לגור בגעגועים לאמש
זה כמו...
|
וקרן שמש רעננה
ישלח להסיר העננה
שכפאה שריון על לב
|
אגיף דמעות עבות-כובד בתריס
ועל חרון אוהבים בעטי אתריס.
|
רוך דודים, ערגה שנתהללה
ושמלה שנבללה.
|
שעורמים רגשות וסער
ומניחים אותם על מזבחה כתער
|
והחלל קר
והזמן הזורם בו עקר.
|
שם אניתי לי
וגם חייכתי לי
|
והלב
דחף בכאב
לקצה התמונה,
לפינה
|
וכשאביב אדרתו חש לתלות
נסתחררתי
ומההיכל רדת במדרגות
נימהתי.
|
לברך על יפעה המסתמנת
בכל ענף ושריג מפריחה מתכווננת.
|
אך, זאת בבטחה אדע
נמשי הם בי כחידה.
|
פלא הופיעו בשלהי חורף
גרש מני המעצור בסחף גורף
|
שובבי רוחך הנפש
גם החרציות פורחות בסתו
|
ועדוי תפרחת מביט בשניים
כבסימטה ריקה מיושביים
|
כי עת השמחה קצרה
והמציאות להכרה חדרה.
|
יומו לא נפל בחרב
רק לשקוף ומיתר התחלף
|
מבלי לגעת באוויר שבין
השבועה, לחיוכו המתעשן.
|
שתתעורר לעוד אביב שהוא סתו
|
חשבו הם זה זמני
וליבם הלבישו שני
|
רק אור רפה הסיט
אל חזית שיר בוגדנית
|
מה זאת אהבה שאל המנור,
הכינור, הטנור, הטרובדור
|
לכתוב ברגע נכון
כחלום-נע בעט
על ערגת-לב לעת
|
ואני, המבשילה לי אט
לתכי מישירה המבט
|
יינסך ייני
על קטעי-העלום, על אנסיני
|
שם בקמצוץ זמן לחשו
ודבשו של גוף חשו
|
פיסת עננת קנטרנית
החרידה מיתר ליבי
|
שתבוא ברכת-שכחה
ואותה תחון.
|
ותוגת-גיל תצרור
בצלילים נחלמים
ושושן קצר ימים
|
בצבע הסהר על תלתל
יפיתה מכל משל...
...נעמתה בעיניי
עד בלי די
|
ומבלי לחשוש מ"האם" ו"כדאי"
אהבתיך עד לשד-עצמותי.
|
...בגורי מילות לחש
ובחיוך כמכוות-אש
שמחו גומות לחיי
ותעגלו סביבו במחי.
|
...רעי טיפס בסבכי גדרי
אך פתוחה לקראתו מצא חצרי.
|
ובהשילו המעטה מזקן הפנסים
דידה שירה המשיק ליין
בזימרת חוצות פרועה
|
כתבה קווי תוכה
ורקעה מחשבתה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לבד, אתה גר
לבד, אוכל לבד,
שותה לבד, חי
לבד, על המצח
כתוב לך לבד
אז על מי אתה בא
לעשות את
הפוילרשטיקים
שלך? על השליח
של הפיצה?
קח את הפיצה
הזוגית שלך
ותחנק איתי.
דב נבון לשי
אביבי, בקטע
מתוך מערכון -
מתוך אחת
מתוכניות
המערכונים
הגדולות שנוצרו. |
|
