|
גם רגעי הנאה המטיר
לשנים בבקר בהיר
|
ובת הקול לה לחשה -
נווך שכח ובליבך היתל.
|
היו לרקעם הקבוע
כשנגעו באהבה.
|
כשמוללה הפתק
שסף-זמן ניתק.
|
דרך רעף-חייה הפעור
צלו מרצד פתול אליה.
|
אך בלב ה"כן" מהדהד
שלא חלום היה הדבר,
הזכרון בי לא בוגד
אכן, אהובי פה עבר,
|
מלל האוהבים הפריח
שחוק, דו-שיח
|
למשמע זמזום דבורה קרבי
ששרירים עושה באויר
למראה ברוש בירוק משגע
שראשו בעננים נוגע,
|
בשניים לחוות
ים של אהבות
ובצחיחות-רוח
|
כרות שבשדה שלף ליקטה
שאריות שעורה וחיטה
ואת דודה מצאה
|
בהר עוד פורצת פריחת השדות,
מעל השמש זורחת בידידות,
האביב מפצה בכל קשת הגוונים
|
לדמות התמירה שיווע ניבי
שתעפיל מעברות-נתיבי
ותוסיף הנדבך לנווי
|
לזכור את האין-יש,
לזכור
ולנצור
|
שם -
שיכורה, ולא מיין,
נהיתי אחר אהובי יפה-העין.
|
את דודי מאמש
בעיני אבקש
אך, בנעלי-בית
|
אפרורית סתו נפרשה
עת אביב בעליזות פסע
ברכס-הר ומסתורי-דרך.
|
לנתק החבל
שכחרולים יוקד בבשרי
|
לאהובי אקרא בודדה
כרחל לדודה.
|
לחשקת דודים בלילות
לא יצאה בלילות.
|
מתיקות מסכה באוהב
והעולם לה צוהב.
|
בצאתי ממפתן-דלת-האהבה
ואני, ראשי ארכינה עצובה.
|
ליבה השיכור כלוט
הידק דמותו קלות
|
מנגינתו של פאן
מלווה אותי היום וכאן
|
כבד לה ולוחץ ואכזר
דימדום יום המחר
|
וממדרגת צוארך
לזעוק - אוהבת אותך!
|
כי עצובה איוושת אורני
ומאחור השקט טורד גפני.
|
עולה בי וקם
פסל אבן לבן
צמוד ופרקדן
לסרקופג משיש
|
האושר והיאוש...
מתחו קורי זמן
ועירום הנפש כבר כאן.
|
הכבנות-חלוף נקטפות
ולסנוורים הן שותפות?
|
זה לי גם להפוך ריקה
מזכרון נעים ומוסיקה
|
הבקר התכרבל בערפיליו
כתינוק בזרועות הוריו
|
השאירו מקום לתקוה
שהאהבה עוד בפתח.
|
איה הוא הכינור
שינגן המיזמור
|
והרוח ששערי פורעת
המפלט לכאבי זורעת
|
וגזלת-יום תשיב לאחור
כי, שכינת מאויי
עטפה חיי.
|
אך לחיבור, כחישוקים,
לא מגיעים
|
לגור בגעגועים לאמש
זה כמו...
|
וקרן שמש רעננה
ישלח להסיר העננה
שכפאה שריון על לב
|
אגיף דמעות עבות-כובד בתריס
ועל חרון אוהבים בעטי אתריס.
|
רוך דודים, ערגה שנתהללה
ושמלה שנבללה.
|
שעורמים רגשות וסער
ומניחים אותם על מזבחה כתער
|
והחלל קר
והזמן הזורם בו עקר.
|
שם אניתי לי
וגם חייכתי לי
|
והלב
דחף בכאב
לקצה התמונה,
לפינה
|
וכשאביב אדרתו חש לתלות
נסתחררתי
ומההיכל רדת במדרגות
נימהתי.
|
לברך על יפעה המסתמנת
בכל ענף ושריג מפריחה מתכווננת.
|
אך, זאת בבטחה אדע
נמשי הם בי כחידה.
|
פלא הופיעו בשלהי חורף
גרש מני המעצור בסחף גורף
|
שובבי רוחך הנפש
גם החרציות פורחות בסתו
|
ועדוי תפרחת מביט בשניים
כבסימטה ריקה מיושביים
|
כי עת השמחה קצרה
והמציאות להכרה חדרה.
|
יומו לא נפל בחרב
רק לשקוף ומיתר התחלף
|
מבלי לגעת באוויר שבין
השבועה, לחיוכו המתעשן.
|
שתתעורר לעוד אביב שהוא סתו
|
חשבו הם זה זמני
וליבם הלבישו שני
|
רק אור רפה הסיט
אל חזית שיר בוגדנית
|
מה זאת אהבה שאל המנור,
הכינור, הטנור, הטרובדור
|
לכתוב ברגע נכון
כחלום-נע בעט
על ערגת-לב לעת
|
ואני, המבשילה לי אט
לתכי מישירה המבט
|
יינסך ייני
על קטעי-העלום, על אנסיני
|
שם בקמצוץ זמן לחשו
ודבשו של גוף חשו
|
פיסת עננת קנטרנית
החרידה מיתר ליבי
|
שתבוא ברכת-שכחה
ואותה תחון.
|
ותוגת-גיל תצרור
בצלילים נחלמים
ושושן קצר ימים
|
בצבע הסהר על תלתל
יפיתה מכל משל...
...נעמתה בעיניי
עד בלי די
|
ומבלי לחשוש מ"האם" ו"כדאי"
אהבתיך עד לשד-עצמותי.
|
...בגורי מילות לחש
ובחיוך כמכוות-אש
שמחו גומות לחיי
ותעגלו סביבו במחי.
|
...רעי טיפס בסבכי גדרי
אך פתוחה לקראתו מצא חצרי.
|
ובהשילו המעטה מזקן הפנסים
דידה שירה המשיק ליין
בזימרת חוצות פרועה
|
כתבה קווי תוכה
ורקעה מחשבתה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
שיט, שכחתי מה
היה בו |
|
