|
פאניקה בלתי נגלמת, פחד איום
וחוסר אונים באוויר נשמותינו
|
ואת מביטה
מהנהנת כמעה,
מביטה ושותקת.
|
בן האדון
תמים וצח
יפה עיינים
כטל רך
|
באוטובוס חצי ריק
אני נזכרת בך
|
כבר ניגבת את ידייך
קורא לי אחי.
נו, בואי כבר
קצר רוח קולו
|
ימים ותכול
שירים
ואין סוף מחשבות
לכתוב.
|
עיר מכוערת
להפליא.
בניינים ישנים
פחים עמוסים
|
חלומות אני רוקמת
בצבעים עליזים,
משתדלת.
לא לדקור האצבעות
|
והכח הזה
שזורק אותי קדימה
מאיץ הלאה.
זורק אותי לבפנים
...
|
יורדת למטה, למרתף
מחפשת בזכרונות להתענג
|
את מקווה
שהמילים עוד
תלויות איפשהו
שם
|
פשוט שקעת בי
בלי לשאול
ועכשיו -
|
זה כבר המון זמן
שאני לא כותבת
את עצמי במילים
|
נוף.
ואני עומדת נדהמת
שואפת אויר צח
|
ונדמה כי עוד רגע קל
יקרוס הגוף הרועד
|
הסתווניות פורחות בסתיו
מבשרות שקיעה
|
וצריך פה את הסתיו
ללכת על ענן
או סתם עלה אדום.
|
העייפות הזאת
היא קץ הכל.
בה נפתח התום,
בה נגמר האתמול.
|
חופן אחד גדול
הרחוותי אתמול
חופן אחד מלא
שישאר אצלי לתמיד
|
רוח
מגיעה אליי
מלטפת פניי בלאט.
רוח
מזכירה לי שוב
תמונות עבר.
תמונות הנשכחות.
...
|
רותי,
הגשם לפעמים
מכפר עוונותינו.
רותי,
|
סבא לקח את ידי בידו, אך אני מיהרתי ושמטתי אותה ממנו. הצבעתי
לעברם.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
במקום להציץ כל
היום לשכנה
הערומה
בואי תיקראי
סיפור באתר שלנו
במה
|
|
