|
לפעמים הוא ממש מביא לי ת'סעיף, המוטי הזה. הרי כמו שאומרים,
יש צורה, ויש צורה. וזו לא צורה להעיר בנאדם מחלום כל-כך
מושלם. אני הרי תמיד יושב שם עד מאוחר, וזה לא שאני זר או
משהו. לא משנה.
כאילו שהטראומה של ההתעוררות לא הספיקה, והנה אני רואה איזה
מאה מאנייקי
|
השמש האירה שמיים אדומים, ובין קרני האור האחרונות ניתן היה
להבחין כבר בארבעה כוכבים. בשבילו זו היה סתם עוד יום, סתם עוד
שקיעה, ובין רעש המכוניות החולפות ניסה לבודד צליל של תקווה.
|
השעה היתה לקראת ערב, קרני שמש אחרונות חדרו מבעד לתריסים
המוגפים למחצה במשרדו של ד"ר איליה. המשרד לא היה מיוחד, משרד
רגיל של פסיכולוג: שולחן גדול ומנורה ירוקה עליו, ספריה גדושה
בספרים עבי כרס העוסקים במאבקו האין סופי של האגו באיד,
דיפלומות תלויות על הקיר..
|
אני בעד תיאום ציפיות. אני אוהב את הסדנאות האלה, לפני קורס,
לפני תחילת עבודה או בהכנת סגל בצבא. ישנם הרגעים ארוכים של
שתיקה, שאף אחד לא יודע מה להגיד. פתאום, זה מגיע, אחד תמיד
מתחיל עם זה וכולם מצטרפים. כולם מצטרפים למרתון ארוך של זיוני
שכל, אומרים אותו דב
|
בצל הפרעות סטטיות רועשות,
ישמע בתשע בדיוק מבזק חדשות.
היום בהוליווד שטופת השמש החורפית,
הפקה חדשה לאגדת סינדרלה ולכלוכית.
|
עוד עגלה?
איזו שאלה?
"בארץ? מי יכול לבנות חיים במחיר של הארץ?"
|
אני נוסע על הכביש
בין שום מקום לאבדון
ומחפש את היציאה שלך
|
רחובות עמוסים
באנשי היום יום שהולכים
נגמרים בבתים הרוסים
של אנשי המחר
|
אני ואת עדיין משחקים
את עוד מסתירה
את הקלפים שלך
אני עוד משחק במחבואים
|
ארגזי החול עומדים מיותמים
דממת המוות מכסה את הכל
מתבונן בעיניי ילדה משחקת
ברובה חלוד וכבד
שלל מלחמה
|
אני סוטה
זה כבר ידוע
רוקד בפאב
אחרי פיגוע
|
את רצית שאפריח מילים
שלא הכרתי
פרחים לעקור
למען מה לא ידעתי
|
שתי פרוסות לחם
עם גבינה צהובה
נשיקה ארוכה
לאשה
אהובה
|
שיפול כבר העולם
שיפול כבר
אני עוד כאן
כשיפסיקו כולם לזוז
נשאר פה
לאחד חפוז
|
בחוץ עוד רטוב הדשא הירוק, מהגשם שחדל,
ובגינת הירק שלנו כבר זורם ערוץ נחל מפותל.
|
ארז בודד בגבעה חשופה
ארז בודד
רוח מכה
|
את מביטה בעיניי בעצבות הרגילה שלך
כנראה מבקשת לספר סיפור שלא תוכלי לספר לעולם
|
מזמן לא הרעלת את גופי בטעם מתוק
לא הכרחת אותי לצעוק לרחוק
לפעמים מתגעגע לאובדן השליטה
שהרגשתי איתך עד לפני המיטה
|
אני מוביל בדרך חשוכה
דרך מפותלת
דרך ארוכה
ובסוף הדרך
מוות ואכזבה
גופרית ולהבה
|
לך לא היה זמן לדבר
והיא?
היא מקליטה
מקשיבה בשתיקה
|
יום מעונן של ערפול חושים
שינה עירנית ואיבוד מחושים
|
ואני הוא ששינה
את עונות השנה
ואני הוא משקע המים
היורד מהשמיים
ואני הוא הכל והכל בי נמצא
לא מסוגל למעוד
לא מסוגל להחמצה
|
מנסה רק לתפוס עינייך
מבט אחרון
|
פיתחתי אשליות
של מוות וחיים
עינתי נפשות תמימות
אך גם את החוטאים
|
גורם לי ללחץ
רוצה לחרבן עלייך
אך מה אעשה בלעדייך
|
יורד לסוף דעתי מחפש התחלה
הזיות של חום וליחה
בית חולים מחלה
מחר נגמר הכל ודי
מחפש משמעות
בכח שלי
בחולשה מסביבינו
ואולי עוד רגע נמות
|
זה לא כואב מבחוץ, אך שורף מבפנים
זו לא צריבה בקיבה, יריקה בפנים
|
תני לנשמה שלך הדרור
לשטוף את האפור
מצבעי הרקע
עוד יום אחד של בכי ושל קור
של שיטפון דמעות
ירחיב הוא את הבקע
|
ואז שפתייך נשקו לשפתי
ומותנייך חבוקות בין ידי
ונשקו גופותינו במחול להט אדיר
והחלנו מטפסים ועולים עד השיא הכביר
|
אישה של יופי נסתר
שמשיכתה בטיפוחה
אישה של מאבק וכוח
של עצב וטרגדיה מצליחה
|
מצטער
לא ידעתי
שלא אשמע עוד את קולך
אם לדעת יכולתי
הייתי מקשיב ללבך הדואב
|
ודם מתייבש על האספלט החם
תחת אש לא מדברים
את הפיגועים לא מפסיקים
אלה רוצים את הר-הבית
אלה רוצים את ירושלים
אלה רוצים לחיות בבטחון
אלה רוצים מזון ותרופות
ודם מתייבש על האספלט החם
ברחובות תל-אביב
ובעיר עזה
|
עם סגירות ובלי מצת
עם מצת ובלי סיגריות
בלי סיגריות ובלי מצת
ועם מצב רוח רע
|
יש לי סיפור שלא אושר
אבוי לסיפורי שלא אושר
אבוי לי בעצמי
|
האמת אי שם, אמר לי איש גבוה עם מגבעת שחורה
לאחר שפשט את מעילו הבלוי, הדהוי
|
את ואני רצים
ונופלים
את האבק מנערים
מחליפים מבטים
שלא יראו האחרים
|
רחש האש מאכלת נייר
להפסיק את הכל
להפסיק
מיד
|
פחד.
יותר מכל זה פחד.
חשש מהלא נודע שלך,
מהלא נודע שלי, שחותך את האויר כלהב חד,
החותך בשר מגוויות אדם לוהטות, נצמדות ומרפות.
|
מזמן לא נישקתי אותך
מלאך המוות שלי
מזמן לא החזקתי אותך
בידי שלי
|
ארגתי מחצלת, מקש מיותם, בקרני החמה,
ובקור הלילה רועד גופי, בוכות רגליי ואין נחמה.
|
אני יודע לבשל
די טוב
כך טוענים
ואת הולכת
ואוכלת
בשדות זרים
|
איך את מצליחה כל פעם לפגוע מחדש
איך מצליחה כל פעם לברוח
איך את מצליחה כל פעם לעוף רחוק נורא
ואותי כאן להשאיר על פני האדמה
|
טובעת בייאוש שלי,
נדחקת מול רוחות הקור.
ובמקום שלא ניתן לפעול בו,
נותר לנו רק לזכור.
|
סקס מוכר
אני לא מתנון
סקס מוכר
רק רציתי שתדע
|
מת כבר לישון ולשקוע לימים
|
כמעט ואומר
את הברור מאליו
כמעט ושומע
את אמת קולותיו
|
אפרוריות מציאות החיים
מכה על פני כטיפות קרח דוקרות
בין בריחה לפנטזיה
מחפש את עצמי ומטפס על קירות
|
בכדי להבין צריך לזכור
שאת כל שאמרנו, אמרנו מזמן
ואין שום דבר שנשאר כשהיה
ואין שום דבר כי הכל השתנה
בזרימה של המים ושריקת הרוחות
שאותי ואותך סחפו במערבולת תחושות
|
והשקט נעלם
לקולות הלהט של הרגשה
והשקט שוב עוטף
אדים על השמשה
|
פרח מוגן
לא לקטוף
לא לדרוך
|
היא החלום
האידאל
האוטופיה
היא חידה
היא משאת חיי
|
הולכת
לא הלכת
לא תשובי עוד
תשובי לבקר לרגעים
קשים ועצובים
רוגעים ושקטים
|
מתעוררת.
עוגיה מתפוררת.
כוס חלב נשפכת,
סתם כך.
|
עוד דקה ועוד רגע
והכל יגמר
זכרון שאבד לי
פתאום יתגלה
|
ילדה תמימה של משחק קטלני,
לא מודעת להרג הנוטף מפיך.
עיניים של מבט אימתני,
תמימות של בוקר אביח.
|
ריאותי ספוגות בהבל פיך,
עם קמצוץ מנטול,
וזרזיף ניקוטין.
|
אחרי אלפים בהם "התקדמנו"
הנה אנחנו היכן שהתחלנו
|
שמש פתאום
פותח חלון
מסתכל לעולם בעיניים
יודע כעת
את כל האמת
עלייך
עליי
|
רגע אחד
היה את הכל
רגע אחרי
התחלתי לצלול
רגע אחד
דוהה באוויר
ואחר מרוסק כמו ילד שביר
|
אין מנוסה מהאמת המרה
זה מכה כל הזמן
כמו מתכת קרה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ואז היא אומרת
לי, לא משנה,
תלבש את
המכנסיים בחזרה
-פינקי טראומתי |
|
