|
די מדהים אותי מחדש בכל בוקר לפקוח עיניים
בשעה מוקדמת, שעת בוקר, דקות אחרי הנץ החמה.
אין משמעות לשעת הלילה שבה נרדמתי
או מה עשיתי יום קודם, נראה כי להיות במקום אקזוטי
ומיוחד כמו באריאנה
|
בואי נעזוב בואי נסיים את הפרק הזה בחיים שלנו ונחלק את העולם
לשניים, זה שלך וזה שלי ואין כל קשר ביניהם, אני לא אדרוך לך
על הבלטה שלך ואת אל תדרכי על שלי.
|
הכנתי לי משקה עלים בהמשך לתערובות שהורגלתי להן בזמן השתיקה
שמעבר לים, בחרתי לי את "קיטרו" שלי שינגן לי את הזמן והנחתי
שתי רגליים בנוחות.
|
חשתי את החולשה שזרמה מהחזה דרך הבטן ועד לרגליי כמו שמן שזורם
במדרון, חולשה כתוצאה מהפחד שהצעקות גרמו לי להרגיש.
התחלתי להבין שהצעקות האלה עומדות להגמר רע מאוד.
קמתי במהירות השחלתי את הגוף לכסות הראשונה שנראתה בחדר
יחף וערום בפלג גופי העליון יצאתי לכניס
|
הבוקר עלה ואני מצאתי את עצמי שוב חולם על בלה ועל אלכס
זה היום הרביעי ברציפות שהם לא יוצאים לי מהראש, בוקר ,
צהריים,
ערב וגם בלילה.
|
גם שאפלולית אינה מוארת
בואי ענתה בואי
ברגלי איילת
בשלווה הניחי ראש
עת רחמים בקשי
|
בעוד אני חופר למעמקים
להרחיק אותך ממני
לחפש חלקות יבשות ממך
|
הרבה happy ואולי גם דורל
ימזג לגופך בשעת החסידה
ושהנחיתה תהיה רכה וקלה
|
לאגוד אתכם כעלווה בזרועותיי
לחוש פיסה מכם נחבקת בי
לשמור בי מקום לעטוף
|
גופי יחסום פינה להתחמם
נפשי קירות זבים
של זמן
|
מחפשת פינה לטמון משאלותייך
ומוצאת כיסא להניח עליו את רגלייך
מותחת גופך ומרימה ידייך
מעלה מעלה
|
על פניי אין אגמים
שיכולים להכיל הדמעות
הנובעות ממעייני
|
על בר מעץ מלא, בפאב חשוך ומעושן
נפל ראשי, מכובד אלכוהול נמרח.
|
רטוב מכף ועד צוואר
את דאגותייך הצפת בנוזלייך,
הוא בא בסערה מוחלטת,
חדר לחייך במלוא גודלו
ואתה צוחק ובוכה
אוהב ודואג.
|
אם הגשם,
את תמיד הראשונה
להקיץ משנת הלילה
|
לחרוש בלב תם אדם לדם
להשקות שדות להזיל ממנו אושר
|
עד מות יבש הוא
נשרף באש אדמדמה
נקבר עמוק עמוק
באדמה
|
עכשיו אתה תקין
אקרובט מוכר וידוע
כמו כולם
|
לחלוק את הכלום
עם סערות המדבר,
סופות של חול מעוורות,
בשבילי הן מחשבות.
|
כך נגזרנו באשר נקשרנו
הדרך בה נפגשנו
אינה שלנו ואנו לא שלה.
|
עברתי על כל אצבעות ידיי
אלא שעשו את שעשיתי
|
איש חיטה - עוזי חיטמן
נעמה לי - נעמי שמר
אריה - אריק לביא
תפארת אש - אהוד מנור
|
בחולצה רופסת על גופי
מכסה סימני גוף ששמש
לא ידעה
התחממתי
|
בוא ילד, צלול איתי אל תהומות השיגעון
צנח בחופשיות וללא כל חשש אל ממלכת הטירוף
|
תתכופפי בת כיתה רואים אותנו
תתחדשי על החולצה
אמא, אבא קנה
בואי נתחלף בת כיתה
|
בכפר קטן רחוק מכאן לחפש יצאתי,
פניי אולי יתגלו לי מתוך החשכה
רוחי לצידי בדיצה תנשוב.
איתי נשאתי חוכמתי לשאול.
|
ידיי קשורות מאחורי, לחבקך לא אוכל
על מקומי אני.
|
בין תקווה להווה
בין המתנה לעבר
בחרתי בך!
|
האם בהמתנה עקובה ומעכבת
לתקווה התעוורתי מהווה
|
נשכבתי על מחשבותיי בגוף חשוף
עורי ברכות נצמד, עוטף אותן
|
יום יבוא יוותרו יותר משעתיים
חריצי פנים יוכיחו דרך
|
יש פינה אחת
בגוף כל האדם
שיש לה כל הידע
למרוח את עצמה על חיוכו
זה שכבר נדם
|
דם על אצבעותיי, נוזל מצפון
|
לרגליים שחורות ויחפות, שגם הן סדוקות כאדמה
עליהן הן דורכות, יש לפעמים שיח קוצים גדול לדרוך עליו
|
נחש נבלע בלב חיה
כילה כולה באכילה
|
"עננים שחורים
סופה קרבה.
נאסוף רגלינו
לפני המבול"
|
בטני נשרפת בחום השמש
גבי נמלח נרטב במים הקרים.
|
בלב האור מתחיל מסע
לקצה המנהרה
שם מתחיל החושך
|
במורד הלכתי בקלות, אל המים,
להרוות צימאון בתחתית הבאר.
חיים שלמים העביר בגעגוע
תוך טיפוס ממנה לצחיחות.
|
התרוממות הנשמה מתפלגת
בשמחה
|
אולי בשמש הרחוקה,
העץ והאבן באים גם
הם בחשבון
|
כמורגי המעיים וסיסים
החלקת אותי לשמחתי
|
ברגע המופלא הזה
שבין אשליה להתפכחות,
שבין שינה לעירנות.
|
ספינתי לכבודך מצוחצחת מבריקה
להשיב לשמש קרן כגמולה
אנשיי חדורי מבט וכוונה
להפליג עימי על גל נישא
|
בשובי אל מבצרי,
את חרבי אניח
בעת בירכתי אלייך,
עירום ממנה אגש
וחשוף ממנה אהיה.
|
המדבקות לא יספרו לך
לאן הטיסה
|
היכן אותו חיבוק
שלך ימחיש אהבתי,
גדול מכאן ועד עולם
עוטף, שומר ומגן
עלייך ילדתי שלי.
|
יש לי היום יום הולדת
על השולחן תונח אתה
יקשטו אותך סדינים צחים כלבנה
והזרים אינם של חגיגה
|
בנפתולי סיפורים רבים צמחתי
להעיר תאי מחשבתי
|
החושך כבר כאן
נקודות אור נחלשות
ערפילים לחים
ירדו לעטוף אותנו
|
היא חוצה את העוגה לשניים
היום היא בת ארבעים ושתיים
כמו שהחגיגה לשניים חצויה
כך גם נשמתה שנפרדה
לפני עשרים ואחת שנה
|
לא לקבור באופל חרדותייך,
לשלח לשלום להיפרד בהשלמה.
בהסכמה כי דרכם ודרכך
אינה משותפת,
|
ואת, לך אני נתון.
איתך, שבעה הרים
יקיפו את חצרנו,
הרים של ציפיות.
|
רוצה להיות בטוח
שכל פעם שאני מתנתק
בתום הסיבוב אשוב להצמד אלייך
|
ללקק גלידה ביום של חורף
זה תענוג,
לישון אחרי הזריחה
ולא לקום לפניה זה תענוג גדול
|
אני מספר למקלדת אותי במערומיי
ומשתקף על מסך מוגדר אינצ'ים
הלכתי אתכם סחור
ולא נגעתי בי באומץ
|
אכף איכר סוסו, רתם מושכות
בהקפדה
ביסודיות בחן כשרות עגלתו
עוד טרם לדרכו יצא.
|
סופר של מרחקים
יוצר של מסעות
פורץ של דרכים
מספר של סיפורים
|
קמתי וכמתי אותן יחדיו
על משקלך הנחתי את כולן,
רבות היו הן כאבקני פריחה,
שוות היו הן ממון רב.
|
הרעש היחיד שלי
יהא אני ומחשבותיי
|
בשנתי, ער אהיה לך
אלחם בקרב הרוחות
אגיש חלומותייך בקפידה
שמלאכים ישחקו לפנייך
|
הלב תלוי על קולב בארונך
ממתין לעונתו.
|
רקעתי נשמתי עד שתהא
דקה כנייר
|
מחר אוכל לגרד פדחתי בהנאה
בטני שלי תמלא ובני משפחתי
שבעים יהיו.
|
גם כשידיי לנגוע לא ידעו,
עד שמוחי יכבה את נורתו האחרונה.
|
או טבע טבע נחמסת וערום אתה כעת
מוט של עץ וקצה סינטטי
|
החלפתי עולמות זה בזה,
כמו הייתי ילד
שאת קלפיו הכפולים
שלו עם חבריו מחליף.
|
חוכמתה של החוכמה נמדדת
במרחקים שהיא עשתה.
מרחק הרגל והראש
|
כאן חשקיי תוקעים ציפורניים
בסלע תשוקותי לכבוש גופך.
|
עת פרצתי גדרות ומוסכמות
בחתירה לפיתה מעשה יד
נפוחת פלפל ומזילת תחינה.
|
צאו נא ממני
ציידי חיים
מחפשי זהב שחור
בוני איי תיירים
|
סבך של מהלומות חיים
מכתר מיקומך
|
נשמתי התכרבלה בנפשי להתנחם
חיבקתי את בנותייך ובנייך
|
התכנסו קווי כל העולם באולם
להחלטה על קו המחשבה הבא
כבכל שנה יוכתר ה-קו שיוביל אותה
|
מרחק העור מהבשר
הולך גדל ומתעבה
כפילים בשדות מצהיבים
אנחנו מלחכים פצעים
|
לרגע אחד החושים חדים
כולם יחדיו נאספו והמה
חדים.
|
רק אחרי שהדמעות זלגו על הדף
אפשר להתחיל לכתוב עליו
|
ששש... שקט רב
בן אדם לאדם ברחש יזדחל
ישא בין כליו מתכות חדות
זורקות רשף להעיר עיניים שיבכו
|
לרגע אחד רציתי
את השקיעה לעכב
|
היי לי גוף שומר
ונפש מנחמת
אהיה כציפור לך
אשוב לקונן בעונתי
|
חברי אותי יחד אהובה
עמדי מולי מרחק נגיעה
את ראשך הניחי לי לשקול
את שבליבך אני אסבול
|
שניים, נולדו יחדיו
האל קרא אותם אליו
על פני זה העולם
מעשיכם ספרו בניי
לפני בואכם אליי
האם מושבכם בגיהינום
או על כיסאות יהלום
|
בשלישי הרביעי ובחמישי
יצרת איתי אותם
והם כבר כאן
|
"את מענגת אותי
ואני מתענג.
שפחה שלי,
את עוטפת אותי
ואני עטוף.
|
על גחונו אינו זוחל
מעופף בין אדמה לעננים
|
בעונג מילותייך ריחפת אותי
רגליי אינן נוגעות
גופי מאוזן שתי אמות מאדמה
|
אחרי שהסרת קליפתי, את מגלה
שאמת אחרת נחבאת מאחוריה.
עכשיו אני נראה כמו תפוח,
תנגסי, לעצמך את אומרת.
|
התנסתי התבוללתי התרגזתי התחתנתי התגרשתי התבודדתי...
|
השתקפות השמש וקרניה
על המים בחוף הים, ללא עיבוד.
|
שדות חיטה ירוקה
מארחים את קרני
השמש לרגע קט
|
שדה פרחים בשלל צבעים
לפני הקטיף שיוביל אותם לביתנו.
לגבי הצילום אתם תגיבו,
לגבי המציאות יפה עד כדי כאב
|
תמונת בוקר....לעצור את הרכב בדרך לעבודה
ולתפוס את הרגע בו העדשה פוגשת את הטבע.
|
שדה של חרציות משתלט על הנוף
בקרבת תל השומר.
|
המפגש שבין הסלע לבין הגלים שמתנפצים עליו.
|
שקיעה, תמונה נדושה או לא,
תמיד עושה לי את זה.
|
מוקדש לנפגעי טרור בנתניה ובכלל
|
איך העמידו לנו את המפלצות האלה
בכל פינה ופינה בארץ עד כדי כך
שזהו הנוף ששולט.
|
ידידו הטוב של האדם
בשעת משחק/ מרדף וניעור.
ללא עיבוד.
|
הצבעים השולטים בהרי ירושלים.
|
רגע בו השמש נחה על ענפי העץ
ששותה את כוחו ממי הכנרת
|
מחר היא תשוב להאיר
לי את היום ואת הדרך.
|
לוטם שעירה על אם הדרך
משוויצה ביופיה ומארחת חברה
לדבורה בעבודה.
|
יום חורף שעדיין לא החליט מה
הוא רוצה להיות ושמש שהתפצלה
בין העננים יצרו את הצילום הנ"ל.
|
"אם אפשר לחיות למעלה כאילו זה למטה אז למה חגורות הביטחון"
|
שדות מקבלים מים ביום שמש
למרות עונת החורף.
|
שובר גלים שמחלק את הים לחופים חופים.
|
לראשונה יצאתי לחפש בעלי כנף
ולנשק אותם בעזרת העדשה
להלן התוצאה הראשונה.
|
הוא הביט עליי
ואני עליו, יחד הנצחנו את הרגע.
|
הדרך המתפתלת דרומה לאילת
בשעת בוקר מוקדמת, נראת לעדשה שלי
כמו שביל הנחש.
|
העץ שנוטע עם "פניו" ו"גופו"
ומביט על הגיא בכניסה לי-ם.
|
רגע לפני השקיעה
רגע לפני הסערה.
|
בחושך הוא שוכן
ורעש לא ידע
טיפה ועוד טיפה
זוחלות למטרה.
|
אור של בוקר נופל על כתפך,
קרן שמש מחממת את פנייך,
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חלמתי שאני פרח
ויושבת עלי
דבורה.
אח"כ התעוררתי
והייתי יעקב
פופק
והייתי במיטה עם
אישה.
אח"כ חשבתי,
אולי אני
בעצם פרח שחולם
שהוא
יעקב פופק.
בכל מקרה, אני
שמח
שבחלום שבו
הייתי יעקב
פופק במיטה,
הייתי עם
אישה ולא עם
דבורה.
יעקב פופק בהגיג
פילוסופי. |
|
