|
טבע האדם רע
ונעוריו
מלאים נחת
זרוע טובה ונטויה
בזווית
חדה כתער
|
גופך כאדם רע
מנעורייך
-
איפה את וטבע על
גופך של אז
וטבע על
גופך
|
על אדן החלום
פסעתי בין עינייך
שתי וערב חציתי
ללגום המרחק
|
טלאי אל טלאי
טוויתי שיפרום
שכבה אחר שכבה
ערמתי שיחפור
|
אסור באזיקים
אל צלמך
ואלך
כבול אל דמותך
בשלשלאות
אש
|
כמאתיים ומשהו מטר מתחת
לפני האדם - גם בבוץ
השחור לא תמצא מרפא
מי יודע מה.
|
מצלע לצלע
התגלגלתי, עד
רקמות לבי
|
בין הצלקות קולף פס גלד
כתם לבן על פני עור מנומר
של ילדה
|
במרומי המגדל
הפתוח
בקצה המעלות
מנגד לאופקים
הפרוצים
על סף הרוח
ממעל
|
אמן - בפה כבד ורעב
הידד - בלב חורג ודואב
האח בלא משים
והלל לכל -
בכל מחיר.
|
בואי אל הים
בקצבו המתגלגל
|
דום הלשון. השתיקה
הזו בין הכתלים
למלים
|
יורדת לסופי
על ברכיי הכורעות
|
כחוט נפרש נמתח מקצה
עולם עד תום גוף
נפרם
ללא שיור רגע
הבא
|
גופך על טס לילה שרוע
בין פירות יער לפטל
פרא סבוך שחור
בשרך בכריך חושייך
קלוע
|
עם הלשון בחוץ
נופלת
על לשוני
חסרת השפה
|
קורע בגדיי
וקורם שמלת עורך
|
על פניה השטח
עמוק, אך למגע
אצבעותיי ספק
|
בפלא שירתך פורעת
שורות לבי
לשונך בי כבצק
מעגלת אושר
שפתך
|
ועכשיו, שאת מוגנת
וגם אני
בשמורה של בדידות
על הדק
נלחצים אל הקיר
להקיף
|
ציפורים מסווגות
כזן מסוים
חגות לראשנו
ואינן מרחיקות
ממש
כעינינו הנודדות
ובוגדות
למרחק
|
על מפתן מבט
מבוך
סובב ציר מפח
רוח אחרון
|
ראיתי את הטוב נשפך ברוב חסדו השופע בין צוואר מושט
לכתף שוקעת כגרגר של שרב בעין מוגפת
|
רק על הפנים, רק
בין הקווים,
עופרת עיפרון וצבע
חול בזכוכית
|
רשמתי לפניי וחרטתי
בפנייך, גם חרצתי
באחוריי
לשון דברייך
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חם כאן למטה אבל
בישראל יותר |
|
