|
טבע האדם רע
ונעוריו
מלאים נחת
זרוע טובה ונטויה
בזווית
חדה כתער
|
גופך כאדם רע
מנעורייך
-
איפה את וטבע על
גופך של אז
וטבע על
גופך
|
על אדן החלום
פסעתי בין עינייך
שתי וערב חציתי
ללגום המרחק
|
טלאי אל טלאי
טוויתי שיפרום
שכבה אחר שכבה
ערמתי שיחפור
|
אסור באזיקים
אל צלמך
ואלך
כבול אל דמותך
בשלשלאות
אש
|
כמאתיים ומשהו מטר מתחת
לפני האדם - גם בבוץ
השחור לא תמצא מרפא
מי יודע מה.
|
מצלע לצלע
התגלגלתי, עד
רקמות לבי
|
בין הצלקות קולף פס גלד
כתם לבן על פני עור מנומר
של ילדה
|
במרומי המגדל
הפתוח
בקצה המעלות
מנגד לאופקים
הפרוצים
על סף הרוח
ממעל
|
אמן - בפה כבד ורעב
הידד - בלב חורג ודואב
האח בלא משים
והלל לכל -
בכל מחיר.
|
בואי אל הים
בקצבו המתגלגל
|
דום הלשון. השתיקה
הזו בין הכתלים
למלים
|
יורדת לסופי
על ברכיי הכורעות
|
כחוט נפרש נמתח מקצה
עולם עד תום גוף
נפרם
ללא שיור רגע
הבא
|
גופך על טס לילה שרוע
בין פירות יער לפטל
פרא סבוך שחור
בשרך בכריך חושייך
קלוע
|
עם הלשון בחוץ
נופלת
על לשוני
חסרת השפה
|
קורע בגדיי
וקורם שמלת עורך
|
על פניה השטח
עמוק, אך למגע
אצבעותיי ספק
|
בפלא שירתך פורעת
שורות לבי
לשונך בי כבצק
מעגלת אושר
שפתך
|
ועכשיו, שאת מוגנת
וגם אני
בשמורה של בדידות
על הדק
נלחצים אל הקיר
להקיף
|
ציפורים מסווגות
כזן מסוים
חגות לראשנו
ואינן מרחיקות
ממש
כעינינו הנודדות
ובוגדות
למרחק
|
על מפתן מבט
מבוך
סובב ציר מפח
רוח אחרון
|
ראיתי את הטוב נשפך ברוב חסדו השופע בין צוואר מושט
לכתף שוקעת כגרגר של שרב בעין מוגפת
|
רק על הפנים, רק
בין הקווים,
עופרת עיפרון וצבע
חול בזכוכית
|
רשמתי לפניי וחרטתי
בפנייך, גם חרצתי
באחוריי
לשון דברייך
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני לא מבין למה
אנחנו צריכים כל
הזמן לשפר את
המפציצים שלנו.
מה כל האנשים
שהפצצנו עד
עכשיו התחילו
פתאום להתלונן?
לא זוכר איך
קוראים לו, היה
לו תפקיד צבאי
חשוב בריטניה,
אבל אין מה
להגיד - הבנאדם
צודק! |
|
