|
מתכרבלת בפינה
מפנה את הגב
|
סוערת דרכה בורידיי
מכווצת שריריי ירכיי
מגרגרת מולך
|
ופצפוץ להבות אש בראשית
ימלא דיממת הבדידות
|
אביר של אור
לא תועיל קול הקרן
הדוחק לוחמיו
לא שריטת חרבות
מול חרכיי..
|
אבקה של זהב
זרית בנפשי
והיא בהקה בנגוהות
מטעימה ימיי
|
חיכית בסבלנות
שאתרגל לכאב המבקיע
וכשנעת בתוך נשמתי
עשית זאת ברוך..
|
בלילה סוער אחד
כמתת בי אהבה
|
ספונה בין זרועותיך
אגן מחבק אגן
חיקי משכן נשיקותייך
|
חבקני אהוב
עד ייתך עורנו לאחד
|
ישבתי מולך
אישה מבולבלת
אישה הפוכה
הקרביים נושמים לראשונה
|
נשימתו לוחשת בשבילי קטיפה
העוטפים קימורי צוואר
שפתיו סופרות פעימות עורקיה
מרחפות ככנפי פרפר
|
מהדקת עורך לעורי
נושמת ריחות של תשוקה
יזע דבק ביזע
נשימה בשאיפה
|
ואז מגיחים החלומות
מהצללים
ונושכים
בשנתך
|
אמא מוכה
אגנך יבש ממים
בעורקייך
דם בנייך הזועקים
|
אני אישה
פורחת אל החושך
סוערת בחום התאווה
|
נפש תאומה
מוצאת דרכה במבוכיי
נושקת צלקות
|
הפרחת סביבי רגשות
כמו בועות סבון..
|
אותיות קולך בוקעות מהשקט
של מגע הכאב
של אנקת העונג
|
התעקשת לקלף.
שיכבה אחר שיכבה
רצית לגלות מה יש שם
מתחת ללהט התאווה
|
יש שעה מסוימת
בקצה האור
כשקרני השמש מתנמנמות בין עלי העץ
שעה כזו
שרעש היום מתמסמס
|
חום לטיפותיך יתיך אבן אל אבן
לא ינתקו עוד
זכר לטיפותיך ימלא סדקיו
עד תום
|
במקום ההוא
שבו הזעקה אילמת
הגבולות נמסים..
|
הגשם מצליף בלחיי שלוליות
והקור מסמר פטמותיי
רוח נושם בחרכי חלונות
מצמרר חלקות ירכיי
|
כוחותיי הפכו קוטביהם
משחררים אותך
אל האין
|
ובאו שנים מעייפות
מקלפות
פינות דהויות
מתקפלות
|
אליו קידשתי לילותיי
אליך ימיי
ומתק שפתיך חותם תשוקתיי
מהגיע עדיו
|
ויש חיוך
מתחת ציפוי מצוייר
עוד רגע יפציע
נמתח מפוהק
|
פטמותייך קורצות כשני כוכבים
עדיין לחות מחקר לשוני..
|
כלוב זכרונות לכד נפשי
כחיה הסתובבתי בין סורגיי
נושכת כל הבא לחבקני
אונסת סיפוק ממבקרי מצעיי
|
כאב של כמעט
מפלח
מתסכל
רוצה עוד
ואין!
|
ציפורניים ארוכות
ננעצות בטלאי סיפוק מזויף
קורעות תפרים של שתיקה
|
עכשיו, יקיר, מילותיי מפורקות לך
חבר אות לאות במגע
|
בכל ליל ירח שקם
מטפסת מדרגות לגן עדן
שקופות ושבירות תחתיי
|
רוצה שוב לטבול אצבעותיי
בעסיס גופי המעורב בשלך
לחדור אל מוקד ההנאה האלוהית
לסחוט ממנו עוד רעידות ..
|
מתכרבלת
בשמיכת רחמים עצמיים
ההווה מתמוסס
מתבזבז לדרכו
|
תגידי לי שאת אוהבת
ביקשת
ולי
לא היו המילים לך
|
נועצת ציפורניים שבורות
בשרידי שפיות התאווה
לא מוותרת
|
צעדך הגס מהדהד בי
מרפקייך החדים
דוחקים
|
השאר אותי שם.
מעבר לאושר..
|
אני מעבר לפחד
זורמת במים לא מוכרים
מתוך ניקרה אפלה
|
ועין דומעת ועין של חוט
משלבות תוצרתן במרקם של בדידות
מציירות הן תקווה
מחשקות תאווה
לאחר-כך.
|
כווץ שפתייך
ונשוף
שא אותי מעלה
|
כמכושפת עוקבת מגעך
מנגן בי שירה ארכאית..
|
כריות אצבעותיך
נותנות בי סימני אהבה
|
אל תחפש בי מלאך
לא זעקת ילדה אבודה
חומצת מרירות נשכה בם
וחדות הגיון הרגתם
|
רוצה לעצום עיניים
ולהתכרבל
ולהתמכר
ללכת לאיבוד בתוך זרועותיו של..
|
שיא המתקתקות הבנאלית השחוקה..
ואני מתה על השיר! :)
|
כותבת ערגה אליך
כותבת שירת ירכיי
|
בפמוט נשרף לאיטו הפתיל
ממיס שעווה של דקות..
|
קרניים כחולות גולשות
מציירות אהבה
במרקם חמוקיה
ועיניו הכלות
גולשות לאורכה
מבטו שוטף את שדיה
|
מריחה אותה מתקרבת
מרגישה את העקצוץ על העור
לחישתה באוזניי מרגיעה
מבעיתה
|
צמצמת שפתיים
נושף ברכות לתוכי
מגהץ קמטי נפש..
|
קרעים של אושר
על שמיכת פסיפס
ספוגים האחד בשני
מטלאים ימים רחוקים
|
ברגעים דקים של אמת
מרגישה פתאום אשמה
|
לא ידעתי שלרגעים יש קול
יש טעם
יש תחושות..
|
מגע רפאים
לוחש סביבי
לא נוגע
עד מתי..
|
ובתום ימי ערפל של בדידות
הולכת לאיבוד בך
|
המנטול של משחת השיניים
חודר פנימה
מפשיר צחוק מתגלגל..
שיהיה..
|
הגלים מתגברים ודוחקים בך
מרפדים את הלהט הגובר
את קצב הטבע החודר...
|
הובל אותי בשבילי זהב
אל ארץ לא ידעתי קודם
|
זכרתי אותך אתמול
רק לרגע
שלא יכאב יותר מידי
שלא להמליח פצעיי
כל זיכרון חותך בי
|
עוטפת זכרות פועמת
הנועצת בי עין גאווה
וידי הרכה טועמת
להטו של נס תאווה
|
הרשה לי לטעום עסיס גופך
מתובל בזיעת עינוגיי
|
יש ציורים של שקיעה
על זכוכיות עיר ירוקות
|
רק שתדע
אני נשרפת מבפנים
וצלקות מנומנמות
|
קולך מקפיא בי הגיון
קולך מפשיר בי תשוקה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
העם עם הקורבן
אנתרופולוג
קליני
גונב לאורי
אורבך רעיון,
(לא בפעם
הראשונה) |
|
