|
מתכרבלת בפינה
מפנה את הגב
|
סוערת דרכה בורידיי
מכווצת שריריי ירכיי
מגרגרת מולך
|
ופצפוץ להבות אש בראשית
ימלא דיממת הבדידות
|
אביר של אור
לא תועיל קול הקרן
הדוחק לוחמיו
לא שריטת חרבות
מול חרכיי..
|
אבקה של זהב
זרית בנפשי
והיא בהקה בנגוהות
מטעימה ימיי
|
חיכית בסבלנות
שאתרגל לכאב המבקיע
וכשנעת בתוך נשמתי
עשית זאת ברוך..
|
בלילה סוער אחד
כמתת בי אהבה
|
ספונה בין זרועותיך
אגן מחבק אגן
חיקי משכן נשיקותייך
|
חבקני אהוב
עד ייתך עורנו לאחד
|
ישבתי מולך
אישה מבולבלת
אישה הפוכה
הקרביים נושמים לראשונה
|
נשימתו לוחשת בשבילי קטיפה
העוטפים קימורי צוואר
שפתיו סופרות פעימות עורקיה
מרחפות ככנפי פרפר
|
מהדקת עורך לעורי
נושמת ריחות של תשוקה
יזע דבק ביזע
נשימה בשאיפה
|
ואז מגיחים החלומות
מהצללים
ונושכים
בשנתך
|
אמא מוכה
אגנך יבש ממים
בעורקייך
דם בנייך הזועקים
|
אני אישה
פורחת אל החושך
סוערת בחום התאווה
|
נפש תאומה
מוצאת דרכה במבוכיי
נושקת צלקות
|
הפרחת סביבי רגשות
כמו בועות סבון..
|
אותיות קולך בוקעות מהשקט
של מגע הכאב
של אנקת העונג
|
התעקשת לקלף.
שיכבה אחר שיכבה
רצית לגלות מה יש שם
מתחת ללהט התאווה
|
יש שעה מסוימת
בקצה האור
כשקרני השמש מתנמנמות בין עלי העץ
שעה כזו
שרעש היום מתמסמס
|
חום לטיפותיך יתיך אבן אל אבן
לא ינתקו עוד
זכר לטיפותיך ימלא סדקיו
עד תום
|
במקום ההוא
שבו הזעקה אילמת
הגבולות נמסים..
|
הגשם מצליף בלחיי שלוליות
והקור מסמר פטמותיי
רוח נושם בחרכי חלונות
מצמרר חלקות ירכיי
|
כוחותיי הפכו קוטביהם
משחררים אותך
אל האין
|
ובאו שנים מעייפות
מקלפות
פינות דהויות
מתקפלות
|
אליו קידשתי לילותיי
אליך ימיי
ומתק שפתיך חותם תשוקתיי
מהגיע עדיו
|
ויש חיוך
מתחת ציפוי מצוייר
עוד רגע יפציע
נמתח מפוהק
|
פטמותייך קורצות כשני כוכבים
עדיין לחות מחקר לשוני..
|
כלוב זכרונות לכד נפשי
כחיה הסתובבתי בין סורגיי
נושכת כל הבא לחבקני
אונסת סיפוק ממבקרי מצעיי
|
כאב של כמעט
מפלח
מתסכל
רוצה עוד
ואין!
|
ציפורניים ארוכות
ננעצות בטלאי סיפוק מזויף
קורעות תפרים של שתיקה
|
עכשיו, יקיר, מילותיי מפורקות לך
חבר אות לאות במגע
|
בכל ליל ירח שקם
מטפסת מדרגות לגן עדן
שקופות ושבירות תחתיי
|
רוצה שוב לטבול אצבעותיי
בעסיס גופי המעורב בשלך
לחדור אל מוקד ההנאה האלוהית
לסחוט ממנו עוד רעידות ..
|
מתכרבלת
בשמיכת רחמים עצמיים
ההווה מתמוסס
מתבזבז לדרכו
|
תגידי לי שאת אוהבת
ביקשת
ולי
לא היו המילים לך
|
נועצת ציפורניים שבורות
בשרידי שפיות התאווה
לא מוותרת
|
צעדך הגס מהדהד בי
מרפקייך החדים
דוחקים
|
השאר אותי שם.
מעבר לאושר..
|
אני מעבר לפחד
זורמת במים לא מוכרים
מתוך ניקרה אפלה
|
ועין דומעת ועין של חוט
משלבות תוצרתן במרקם של בדידות
מציירות הן תקווה
מחשקות תאווה
לאחר-כך.
|
כווץ שפתייך
ונשוף
שא אותי מעלה
|
כמכושפת עוקבת מגעך
מנגן בי שירה ארכאית..
|
כריות אצבעותיך
נותנות בי סימני אהבה
|
אל תחפש בי מלאך
לא זעקת ילדה אבודה
חומצת מרירות נשכה בם
וחדות הגיון הרגתם
|
רוצה לעצום עיניים
ולהתכרבל
ולהתמכר
ללכת לאיבוד בתוך זרועותיו של..
|
שיא המתקתקות הבנאלית השחוקה..
ואני מתה על השיר! :)
|
כותבת ערגה אליך
כותבת שירת ירכיי
|
בפמוט נשרף לאיטו הפתיל
ממיס שעווה של דקות..
|
קרניים כחולות גולשות
מציירות אהבה
במרקם חמוקיה
ועיניו הכלות
גולשות לאורכה
מבטו שוטף את שדיה
|
מריחה אותה מתקרבת
מרגישה את העקצוץ על העור
לחישתה באוזניי מרגיעה
מבעיתה
|
צמצמת שפתיים
נושף ברכות לתוכי
מגהץ קמטי נפש..
|
קרעים של אושר
על שמיכת פסיפס
ספוגים האחד בשני
מטלאים ימים רחוקים
|
ברגעים דקים של אמת
מרגישה פתאום אשמה
|
לא ידעתי שלרגעים יש קול
יש טעם
יש תחושות..
|
מגע רפאים
לוחש סביבי
לא נוגע
עד מתי..
|
ובתום ימי ערפל של בדידות
הולכת לאיבוד בך
|
המנטול של משחת השיניים
חודר פנימה
מפשיר צחוק מתגלגל..
שיהיה..
|
הגלים מתגברים ודוחקים בך
מרפדים את הלהט הגובר
את קצב הטבע החודר...
|
הובל אותי בשבילי זהב
אל ארץ לא ידעתי קודם
|
זכרתי אותך אתמול
רק לרגע
שלא יכאב יותר מידי
שלא להמליח פצעיי
כל זיכרון חותך בי
|
עוטפת זכרות פועמת
הנועצת בי עין גאווה
וידי הרכה טועמת
להטו של נס תאווה
|
הרשה לי לטעום עסיס גופך
מתובל בזיעת עינוגיי
|
יש ציורים של שקיעה
על זכוכיות עיר ירוקות
|
רק שתדע
אני נשרפת מבפנים
וצלקות מנומנמות
|
קולך מקפיא בי הגיון
קולך מפשיר בי תשוקה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לך, יא מניאק!
אתה מעדיף לזיין
אותה מאשר
אותי!
אתה מקבל מינוס
שלושה סנטימטר,
שלא משאירים לך
הרבה מרחב
תמרון.
עכשיו לך אליה,
נראה אותך!
הבוחנת בפסק דין
סופי שלא ניתן
לערער עליו בבית
דין עליון,
ואפילו לא
בכניסה לשערי
שמיים ביום מן
הימים. |
|
