|
יותר מחצי מהאוטובוס היו אדישים. זה כבר לא מעניין אף אחד. כל
"המצב" הזה נהיה כמו פוקימון. להיט שפג תוקפו.
|
תפסו איזה מחבל באיזו סירה עם איזה אמל"ח. לא יודע מה. בדיוק
נסעתי לים לחפש קצת שקט.
|
"באותו רגע שבו הבין מה גרם לכל הבעיות שלו ושל העולם כולו,
הוא ידע שיוכל למצוא את הפתרון לכולן, אך למעשה - זו הבעיה
האמיתית הגדולה שלו ושל העולם כולו, שפתרונה מוכח
כבלתי-אפשרי."
|
הימים קשים וכל הטבעה של האפמן הוא כמו לשים snooze על המציאות
ולהשאיר אותה בחוץ לעוד כמה שניות.
|
"לך, יא מניאק! אומר לי שאסור לעשן", ידעתי שזה לא יסתיים בטוב
ופתאום היא גם הוציאה את הצווחה: "גם לשאת את שם ה' לשווא זה
אסור! אז מה? רק בגלל שאלוהים לא נמצא פה"...
|
אכן, לא קלים הם חיי הדיסקט המשוחרר.
|
אף פרסומת לא יודעת מתי זה יבוא, אבל יום אחד הכל ייגמר
ויחליפו אותה בפרצוף מחייך אחר, או בשדי הדוגמנית התורנית,
אולי במוצר עצמו. מוגדל כמובן, שכולם יראו. כשאתה פרסומת -
אסור לך להצטנע.
|
שעת לילה מוקדמת. בקתת עץ בהרים. האור דולק ובפנים יושב לו דוד
יומטוביאן, אדון כבן שלושים. הוא מגיע לבקתה כדי לחשוב. הבית
האמיתי שלו נמצא במרחק 5 דקות נסיעה דרומה אל העיירה הקרובה.
פתאום דפיקה בדלת. אליך, דוד.
|
מה כבר כל כך טוב לך, פרווה נעה? מה כבר עשית היום שגרם לך
לכזו שמחה גלויה, נושא פרעושים מתנשא?"
|
אך הפעם לא מצאתי את דרכי.
|
לא מוכר לך המקום הזה?
הרי היינו פה, אישה
|
אם אתבונן בתמונותייך
האם אראה אותך שנית?
|
אולי את
מחכה לי
במטעי הקקאו של ברזיל הרחוקה
|
את מותי בפיגוע
אל תנקמו ואל תנצלו
|
כמו חייל בצבא שוויצריה
שלא יכול לסבול עוד שקט
|
גדל הילד, הנה כבר איש
וגם שרירים עליו הלביש
בנוי היה לתלפיות
ולא בזבז שעות פנויות
|
אבל אז כשקרב
להביט בנסיכה
ביקשה היא ללכת
"ענייני ממלכה"
|
אני עושה את זה כדי לשמור על המולדת
על הפחד מהאויב - כל תרומתי עומדת
|
יש פקק עד השלום
זה רק נראה כמו כביש מהיר
ואני חולם עכשיו -
|
יש רגע בו מתחברות הנקודות לקווים
|
רציתי לכתוב
לאישה שלא ידעה לאהוב
|
גם גוונים של שחור-לבן
היו יכולים למלא
|
קריסת מערכות
אני חוזרת
קריסת מערכות
|
בונה עמדה של בטחון
אל תפריעו,
בבקשה
אני עסוק בעיוורון
|
בבית הדין הצבאי בבית אל
התובע - מדינת ישראל, הנאשם - מחבל
בבית הדין הבינלאומי בהאג
המחבלים לוחמי חופש והטרור להם מור"ק
|
מחסומי היומיום הציני נופלים (אצל רובם לפחות)
ויוצרות גלים גועשים
באמצע שיממון שגרת החיים
|
תני לזה לסחוף אותך
אני אתפוס, אם רק תפלי
|
ים קפוא
וקרח דק
מכסה אדוות מי קור
ושקט תת-מימי מוחלט
|
רכבת אחרונה כבר לא (מזמן)
רציף פונה לעיר הקודש
מחריש עצבות כמו ביתי
|
הרגע הזה - שלנו הוא
שלנו לעולם
|
אהלן יא דלאל, תקשיבי... חבר שלי הציע לי להפוך לשהיד ואמר שיש
לכם תוכנית חדשה לאסתשהאד.
|
תמיד אהבתי את הצירוף הזה - להביא מכות. כאילו הן מתנה. כאילו
הכנתי אותן בבית וארזתי אותן - את הסנוקרת, את הבעיטה ואת
האגרוף לצלעות - ועכשיו הן מוכנות להגשה, הנה: אני מביא לך
מכות. לתפארת מדינת ישראל. אתה רוצה גם שאני אצית אותך? מניאק!
|
"אבל..." ניסיתי לעצור את המתקפה, כמו הילד שהציל את אמסטרדם
כשדחף את האצבע לחור שבסכר. אך לשווא. אני לא הצלחתי בניגוד
אליו. הסכר שאני עמדתי מולו עמד סדוק כבר הרבה זמן. אני רק
נשענתי עליו וגרמתי להכל להתמוטט. "בלי אבל ובלי שום דבר! צא
החוצה....
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
זה שאני יורד לך
ודוחף לך אצבעות
לתחת, זה נחשב
מולטימדיה?
סקרן |
|
