|
הוא אהב את המהירות. כל כך אהב אותה, זה הזרים לו מלא אדרנלין
בדם וריגש אותו יותר מכל דבר אחר. הוא היה קם כל בוקר, מסיר את
הכיסוי מה-1000TL שלו, מוריד אותו מהג'ק ונותן כמה מכות גז
'בשביל הסיפתח'. "מוזיקה שנכנסת ישר לוריד"- נהג תמיד לומר.
|
לשטן קוראים גרשון ויש לו אוזניים כאלה מחודדות כמו של מיסטר
ספוק מ"מסע בין כוכבים" הדור הישן. יש לו גם קרניים כאלה
קטנות אבל הוא אומר שהן יגדלו לפחות בעוד 5 ס"מ עד סוף
הקדנציה שלו.
|
הוא נורא רצה לקחת משהו בשביל לצאת מכל זה. לא איזה ג'וינט או
וויסקי זול, הוא רצה משהו רציני, משהו שבאמת יפיל אותו, מסוג
החומרים האלה שנזירים שאמאנים לוקחים בשביל להגביר את כוחות
הריפוי שלהם ובמקומות מסוימים אנשים מוכרים קרובי משפחה שלהם
בשביל לממן מנה מהם.
|
כמעט זרקו אותי לכלא בגללו, ועכשיו - גיבור על בכבודו ובעצמו -
ביום לובש מדי שוטר והולך להציל את העולם, ובלילה לובש את
התחפושת המצחיקה שלו ושוב הולך להציל את העולם. וזמן בשבילי
בקושי יש לו.
|
על ברכייך פלי וחושי את מגע המערב
שירייך אצבע כבלי קושי אל סכר סאון תרבות זהב
|
ראי ניצב הנני כאן
הנה לא באתי
לולא עמדה רגלי איתן
ובכל זאת את,
אני לא באתי
|
לו הרפני גורלי
כי אז פרחתי
אל מימי אגם צלולים
|
הנה אני, אמא, חכם כמו שרצית -
לומד עצמי, כותב,
ניגר לבי בדיו שחור.
אם אשתה מכוס של אליהו- ייתמו קושיות?
|
עלמה יחפה ללא סל או זרים
עוד ליבה בחזה מרטט
בריצה נשאוה רגליה
היישר אל בן מלך שותת
|
לנצח חרב בשער מתהפכת
ולי תהיי כגן נעול
אחותי כבר לא תמה, שחוקך את
נשמתי אחז כבול
|
הביטי תכול שמים
הם אינם יודעים לבכות.
|
קרב אלי אופליו
שב אצל חיקי הקר
ושתה מלא לוגמיך אור
|
תל אביב
אף אחד לא מכירה
אין שלווה במדינת העיניים
|
אפשר וידיי ערבה מחבקות
או גורשות מפניהן הלך זר
|
באיזשהו שם עכשיו
תוף מכה ללילה
רעמי בס קדמונים
|
באיזשהו שם עכשיו
תוף מכה ללילה
רעמי בס קדמונים
|
בואי ונודה על האמת
שעתנו היפה חלפה אל מול הים
|
מתי מעט ברגע קט
בין ליל יעטו שחורים
ושפת אדם תלד בלאט
ומרכבות כלהק ציפורים
|
אני ראיתי פלסטיק
מחפש לו אהבה
|
אז
כשהרוח בשערך פורעת
שמש מפזרת עצם על הקרקע
ומנצנצת חיוך חיוור
זאת השעה הזו
בה כל העולם שוחק
הולך ממני, אלי חוזר
|
עברה מולי בפינת רחוב,
חולצה פתוחה וכובע קש.
עצרה, חייכה, מבט קרוב,
עיני שקד בדבש.
|
הנה, הנה הוא בא
הצליל
מתחיל נמוך ועולה
כמעט מגיע, כמעט נוגע
|
והארץ רוצה לצעוק
אך עלבון החזק מני קול
צורב בגרונה
|
כשאתה פורט
מיתר עולם אחר זורם
פה אין עוד מה לתת
וכבר מתחיל להעלם בו
|
כשאתה פורט
מיתר עולם אחר זורם
פה אין עוד מה לתת
וכבר מתחיל להעלם בו
|
שלחו אותי / מילים מילים
ושכחו / לא מסתכלים
כתבו עלי / אלפי שירים
זה לא תמיד / כמו שאומרים
|
ג'אז איטי מושל ברקע
זמרת ופסנתר כנף
אולי אתה נזכר לרגע
|
תפרידו. נפריד. מופרדים.
בטון מנתץ שורשים אבודים.
בודדים.
|
הרים, גאיות, דרך מלך נמתחת
ושמים תכולים גג ללון ואמתחת
|
ובסוף העולם
לגונה אחת רקומה
|
לא מגע בה
בשתיקה
אך קול מגע בה
|
זית למדרון החום
ורוח מלחשת לשתי אבני בזלת
כלום יש יפה מאלה ?
|
החזק שבינינו כאב
בחושך בלאט
עמסו שתי כתפיו
|
את איתי, סביב קהל
ואני קוטף לך תו נמהר
לקול גיטרה משספת
|
הוא אני המשתנה
אל מול יופיו של הטבע
|
לו רק גשם את
שמלתך טיפות מים
וענן לענן חיוכך קוטף
|
ילד צוחק הצילו
ועיניו לוהטות כמכחול מרצד
עלם זקן ששר על כאילו
לים ולרוח, לחול הנודד
|
יש שאוכל למתוח את אתמול
עד גודל חיוכו של היום
|
הולכת ברחוב
את לא יודעת
בשמלה מתנפנפת
כמה שאת
|
אהובתי בינות רכסי ענק
ארי צופה על הר מרון
עמוד בנחל, עיר מקלט
נערתי בין הבנות
|
זרים פורעים את שערם / בידי אבק רחוב
נערי מדף של אף אחד / חשופים עולים באוב
|
אם תרצה או לא תרצה
אם תברח או אם תצעק
כבול, שלשלאות אופנה
פולחן מינים, משחק
|
רק האפור אותו אפור אותו אפור
|
לקול רעם תוף מהדהד
זקן רגל דואה בקלילות מגושמת
פוסק רגע קט ללקט
כתמיד - זר לא יבין
|
אל תאמיני שהירח יפול אל בין זרועותיך
ירחים אינם נופלים
וידיים אינן מאמינות
|
כל שיפה בך
כל המיוחד
נשקף בצליליות תווי פניך
|
ובכל לילה שיורד
עוד אדוות חיים נפרמת
משלל רקם עז מורד
בתופרת מיותמת
|
חיפושיות זוחלות אלי
ומפוחית לוחשת את דרכי
|
הביטי בעיני והרשי לי
רגע קט של שקט
להגיש לך את עצמי
|
הן תום העיניים עוד לא ראה אור
ועינינו עודן ניגרות.
לא פשעו, צררו, לא הביטו אחור,
נפשות פעוטות משדרות.
|
מתפתל כנחש
ארסי מכיש זנבו
וזוחל בצחוקו
|
אגדות בשעה זו קמות מספרן
ויוצאות לאויר הפתוח
פיטר-פן והצל מתאחדים מעצמן
במשב חלוני הפתוח
|
לא עוד הרהורי הקיץ
לא בת שחוק תחרוץ לחייך
באבני לוחך בזלת
אין מפלט ללב רוטט
|
גם נפשי, בין הבנות
צמאה אל הכרמים, אל המחולות
אך כה פצועה, דמומה.
|
שיירות גמלים ובשמים
עודן נותנות בי שלל ריחן
|
צדקה ממני
חכמת השבילים הפתולים
|
שאלת: האמנם נעלנו נצח
בין כפות ידינו?
|
כוכב אלי זרח
בשעת נפילתו
משאלת אור מתח
|
יחף
כמו מרחף.
אבק רגליו ענן עוטף
|
ולא נואשת ולא אמרת וותר
עת ניחמוך ביפי חולות
עת קרעוך עיתות שלום
|
האופק נישא על גליו
פעם אחר פעם
|
עכשיו, כשהרגע ידוע
באומץ אחזתי בסלע איתן
גם רוח סוחף גם מטר לא הרפני
|
יש אנשים שחולמים
ויש אנשים שחיים את החלום.
יש כאלה שמנסים
ויש שבאמת.
|
הפחד אוכל את ימיך
והידיעה לילותיך.
|
תחילה הכנס אויר
מלא לוגמת ריאות
|
לילה בים
מסביב חול,
עולם
לילה בים
ושקט תם
|
זה העץ בחלונך
שקרע פיסת ירח
|
ערוצים מתחלפים במסך הבוער
החדר שותק מחריש
|
כל בוקר חולפות בך
סתם כך ממש
אהבות חדשות, אכזבות
|
וערוב יומך מואר
באור שקיעה חיוורת
|
לשוא תהזה או תצעק לחלל
או תשיל כסותך מעליך
|
לכם - אלילי המילים הרכות. /מלטפות משקרות אוחזות בהמון
וכלבים בשרשרת ושן חשופה / לא לסטות רק לנוע לקצור תהילה
|
טפטוף ערב הוא זה, כדמעת נערים
האדמה תזכור את שלא יהיה.
|
ושבע ועשר, לפני ששמים
לב אלי, לב שלי
כבר בר מצווה
ותיכון ותפילין מחכים בארון
אולי אעשה להם/לאבא/לי
טובה
|
על כסאי המתנדנד
מול שולחן חיוור רעוע
|
אותו הים
יספוג אליו
גורל בכי ומטר
|
לא המפוחית הסובבת דרכך
אתה זה, הנכנע לאורה המסנוור
|
באין מחר
עייפו עיני מראות, עייפו מדעת
|
אם שחוקך מקסם חליל / לבי עכבר לאבדון
אם תשימי לב לצליל / בתוך בקבוק ילדון
|
שדות שיפון
הלמות תוף. בם.
בכי גיטרה שיר מיתר
|
פעם ישבתי על מעקה במרפסת
של חבר
וראיתי עלה אחד
לא ממש מיוחד
|
לו רק ניתן לשיר דעת חכמה
בליל תתנבא התנשמת
אהבה - אלוהי הפשטות הקטנה
ואובך יומיום היא נושמת
|
האבדון יושב בחלוני
מאחורי פיסות אמת על לוח
ומפזר שתיקה קלה
בין לחשי העץ לרוח
|
ואז אני רוצה להקיא הכל
ולגסוס בשקט
על נייר צלופן
|
וסבא בצעד שליו ואיטי
אוחז בידי כאומר "בן בתי"
שנים לאחר עוד ידיפו קירות
את ריחו ואת סבר פניו הזוכרות
|
כשהשמים בזים לי ממטרים
והאדמה שותקת שוב
כאומרת אין לי אלא טבע
|
אך אדמת שנים אלפים
משיבה מבט חיוור
כן עודנה מתנגנת
מנגינת הר סנה בוער
|
סרט פרסומת דל תקציב
במאי מפוקפק ותסריט מעציב
|
תמונה
שביל רחב משתטח בין עצי אלון גבוהים
אופניים ישנות על גדר עץ ישנות
לילה. ירח מציץ מעל צמרות
|
מחול פסנתר רועד בי
שלכת מנגינות
|
עדיף בשקט
בלי כל הרעש שלהם
עדיף ככה בלי לדבר
|
עשרים וארבע
חדש?
לא
שמחה?
היתה, עברה
|
היי לי אהבה רעה, שורפת
היי אימה, היי חורבן
|
ציפור הלילה שר דומם / מי ער לשמוע לקולו
מילים יסתירו את יומו / ומנגינה לילו
|
יפשוט ידו, יקטוף
מראות שטרם באו
|
לבן זה אה
צהוב זה אי
הוא משוגע
זה ודאי
|
וכל עלה ללב סמוך
אסור לקטוף אסור למות
כי כל אבדן פוגש תמימות
רק באחת
|
בהרחבה, בלב גינה
מוריקים עצי הזית
ובבאר מעל חומה
נוף קדומים נשקף עדיין
|
סרט רך
עגל זהב מבקש מקום
להתפרק בו
נשימה ארוכה עוברת
|
בין ברושים מתנשאים ושדות התלתן
לא תבחין, היא קטנה משתופפת
מציצה מרגלי איזה סלע קטן
מעינה בת צחוק שמש נשקפת
|
כמו אין קל
מלכלוא את נפשי הדוממת
|
טס נמוך אספלט לוחך / נוף נסוג אל תוך עיני
רוח עז מושך - נושך / בשפת סתרים לוחש אלי
|
כבת קול מהוסה
כמשכית לארוסה
פצועה ואנוסה
|
אורות הבית חמישית דולקים
עוד אור גם בחלון
|
רוח מנגן מצלצל
חורז חרוזים בגלימה
מעפעף עלעלי שלכת שואל
איך פתאום נסתיימה לה שנה
|
מי אתה, שתשחק בי ?
גופי מריונטה, ראשי כה סחרחר
ריקני ונבוב מולך -
המושך בחוטים
|
לו רק ראית אותם,
אותנו,
אנשים שקופים
|
על מה חושבת השמש כשהיא הולכת לישון?
האם על השמים הבוכים מפני גודל הפרידה הקרבה?
|
כל התום אובד בחול
ונח למרגלות הים
|
הגן באור אחרון לוחש סודותיו
ואני מרים מבטי כמקשיב.
|
מצטייר אדום קורא
בין כל החום והשמים
תופס מרבית תשליל רבוע
כפיסת אמת נוקב
|
ואם תרצי, אהיה כאן לידך
ואם תבקשי, אתהלך לצידך
|
זה כבר כמה זמן שהם לא נותנים יותר לחשוב
פולסים חשמליים, בקושי יש זמן לכתוב
גם המים שמגיעים נהיו יותר חומים
הדלי מזמן מלא ולא מפנים
יצא לי כמו שיר אבל לא התכוונתי
|
סוף החורף עוד רחוק
ואני נושא עימי את זכר השתיקה
ריח לביבות, פריחת יסמין בצל החורש
|
ואני ידעתי
כי יותר משמיישבים אנו את המקום
מיישב הוא אותנו
|
לא רץ בשביל הכושר
רץ בשביל האישיות
את שיאי אני מודד לא בסטופר
כי אם לפי גודל החיוך
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
משמעות החיים
היא למצוא דרך
לעשות ביד בזמן
שאתה ישן
אני, מתפלסף |
|
