צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אינני יודעת כמה זמן אני עמדתי שמה ובהיתי.
כמה זמן ישבתי על הספסל שמעבר לכביש ומבטי תקוע למולי לזוג
מאוהב.

מתיישבת לה באחת הפינות המוצלות שבחצר שעונה על קירו החיצוני
של המבנה, ישיבה מזרחית, מדלגת כמה דפים ונעצרת עיניה מרצדות
מימין לשמאל במהירות ואצבע קטנה מעבירה עמוד עמוד.
היא לבד שמה, בעצם לא ממש לבד, זה היא והספר.

עכשיו, במבט לאחור, חודשים אחרי המקרה, אני מנסה להאמין, כמו
ילדה תמימה שעמר נמצא במקום טוב יותר, שם יוכל להסתכן כתאוות
נפשו ולא יאונה לו כל רע.

באמת שלא רציתי לעצבן אותו, לא רציתי לחזור לביה"ח כדי שיטפלו
בי, לא רציתי יותר לשקר.

אל תנטוש אותי, יקירי שלי
אל תמסך את המציאות

שני רעשים בקודקוד,
במקום יפה ומרהיב,

בעלטה אפלה, הולכת לה ילדה.
הולכת בוכייה, במין ניגון איטי,

הלוואי שהנקודה שאני
ואתה
נמצאים בה עכשיו
לא תהווה כמעין נקודת סיום,

כמו עובר בתוך הבטן,
כבר התפתח לגוף מעוות במקצת

איך ניתן להבין את האובדן הזה

חייתי בחיים שבו השחור נצבע בבהירות מזויפת,
כדי לסנוור את הפצעים והצלקות.

רצון לשקוע בניוון, להדליק את הקופסא, ולהתמסר לשטויות,
מתנוון, ישן, עובד ושוב ושוב.

דיוק רגש כמו
משוואה שלה דרכים מועטות,
פתרון אחרון

יד נוגעת לא נוגעת מלטפת את גבו,
אצבע עוברת כמכחול מיומן, מציירת מחדש את הפנים המוכרות,

למה אחרי כל פעם שהוא מתקשר, אני נשברת?
למה אחרי כל פעם שאני חוזרת ממנו, אני לא מרוצה?
מדוע כל הכעס, המרירות והעצב נוטרים טינה כלפיו?

איזשהו באג בתוכנה הזו,
שלא מקבלת את ההוראה הזו.

איך האמת תשתטח על הרצפה, איך את הנשק יאחז בקרבו ואיך הדמים
ישפכו לידו ועל ידיו. איך הבהייה הדאגנית בחדשות, מי מת, מתי
וכמה.

היית איתי - צחקנו, דיברנו - מי שהיה עובר ברחוב, ורואה אותנו
מחובקים עם מבט מאוהב בעיניים יכל לחשוב שאנחנו באמת נהנים,
שאנחנו באמת אוהבים ושאנחנו באמת מכירים. גם אני באותה התקופה,
האמנתי כך. שאנחנו אוהבים זה את זו, שאנחנו נהנים, ושקיימת
בינינו מין תשוקה

אין שום רגש בפנים.
הכל חלל, ריק. אין עצבות, אין כעס.
אין אהבה, אין אושר או שימחה. כלום.
ריקה מבפנים. חלולה.