|
I woke up one morning and realized I was disappearing.
|
היו מבקשים שאעבוד אצלם. אענה לטלפונים כל היום, אסמן בעט אדום
יומני פגישות חשוכים, ואקבל משכורת בסוף החודש.
אבל הייתי מוטלת יותר מדי זמן על מדרכה חשוכה בגשם
|
אינסוף תהפוכות, שתי גופות, ורוח שורקת בין שיני הסלעים
שמסביב.
השתקפויות שתיהן עוד שם, במקומן, מסתכלות למטה.
"אני צריך להיפרד ממך, אם תסלחי לי, שוב."
|
כמה פעמים חשבת לקפוץ ?
באמת.
לתוך החשיכה ששם. זו שדרכה לא תוכל לראות. יותר.
כמה פעמים דמיינת את המהירות שבה הרוח תכה ברקותייך,
והזרועות תשלחנה ברפיון לאחור.
|
הרמתי את הריס בשתי אצבעות.
ונשפתי חזק.
|
ובינתיים אני מחכה לאותו רגע שתוכל לחיות בשלום עם הכל,
לסלק מפנייך את כל אותם שדים
|
you know what their sweat smells like
|
על גבי נייר מתפורר,
כרך רב של דפים מצהיבים.
|
אסופת שירים מה19 למרץ 2004.
|
כמעט מצוין.
מספיק.
או אפילו בסדר.
וזהו.
|
קוברים חיים מתים,
פוסלים על סמך מבט אחד.
יוצרים צורות מתוך כדים שבורים,
שעתידים להיות כדי חרס מנופץ.
|
המקום שבו נמצאות כל האבידות,
כל דבר שאיש לא זקוק לו עוד.
|
כמו היה עולם,
לפני אינספור ירחים.
סב על צירו מאז ימים רבים.
|
אותי.
ומכונית לבנה.
לא חדשה וקצת חורקת.
|
תקראי לבובה שלך לצאת,
קראי לרגלי העץ האלה.
קראי כדי שעיניי הפלסטיק תתרטבנה,
כך שלא תהי לבד יותר.
|
היינו כעיוורים,
חרשים.
טיפשים.
|
כבר אז, כשרצית בגיל 17 לכבוש את העולם, לא ידעת. במקום זאת
העולם כבש אותך.
כדאי לתת לעצמך קרדיט, על היותך כלום.
|
Maybe I'm someone
who's seen too much
In a short while
|
Child, I thought
our time will last
before you close your eyes
and say your prayers
|
הוקלט מול המחשב, בליל ה25 לנומבר, 2003.
בחשיכה ועייפות.
|
תגיד לי מתי,
לעצור ת'רכבת,
לעצור ולרדת,
תגיד לי מתי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
זה שאני כותב את
הסלוגנים הכי
שנונים,
הכי מצחיקים
הכי נוקבים
הכי מקוריים
הכי פילוסופיים
הכי איכותיים
והכי טובים,
זה עושה אותי
ליוצר נערץ בבמה
או שבעצם איש לא
מכיר אותי?
יגאל עמיר,
מגלומן מיתמם,
לא מבין מה
רוצים ממנו. |
|
