|
הינה שערו נוטף אש
הינה פתיתי השלג נוטפים מעיניו
|
ברווזי חושך כסופי מבט בשמי חלונותייך שטים וחולפים
|
אישה
אוגרת מילים בקופסאות שנהב מדומות
משיטה אוצרותיה אל תחתיות נפשה
מצפינה במגירותיה הנרעדות
עננים של רוך
שאספה
|
ורק לבה מתפרצת קפצה
השתוללה על כל החדר
|
ירח מהביל אדי אבן צונח ברחש נחשי
עוטף בספיראלות בלתי נראות את הבטן הנכמרת
משילה מסכות מחויכות שיבשו
|
הייתי
השתטחות פרושת אברים על אבן נגף
נפילת חושך מרוסק מתפזר לגרגרי עצב
|
איך נראים העננים אחרי התרסקותם של האלים
אני שואלת ומביטה לתוך שלוליות שמונחות
כאבנים הפוכות
|
גם הימים הבאים בי
יהיו טבולים באפלולית,
מוארת באור הרך
והכאב הדק ימסך את שמחותי
|
הנשים תמוללנה אותן כחרוזי תפילה
על משטחי הדשא הסמוך
|
שמעתי
קול נבל מתוק בהד דמעות כמיהה
מכווץ בנזילתו למעמקיי תהומות האין
|
גידי הרגש שלי מתפזרים כמיתרים שרופים
מתנועעים ברטיטות הגעש הבוכה
נמסים
|
את מתמתחת כמו ירח נטול אור
נשימתך רפה ברגעיי שנת החלום
הוזה את פניו מתחככות מול פיך הצוחק בשנתך
|
אני סובבת סביב עצמי
בעיגולים
ראשי על הכר
בועטת בצלילים המפכים
וצוללת למעמקים
|
אבנים מתגלגלות כמו רגעים
שאין להם נצח
|
כשספינות הלילה, נעות ברצף אור בוהק
חוצות מרחבים סגורים
|
אשת השמים הורודים לוחשת שמות של כוכבים
שמתפזרים לה על היד ואבק זוהר מלטף אותם
|
בחושך היא נושמת להבות קטנות
עושה להטוטי קוסמים
|
אל תחפש היגיון במילים העפות
כשאני רוקדת לך
אני עפה
|
בשביליי פרחים מסומנים צועדת פרספונה
שואפת פרפרים אל ביטנה
|
אני שלכת באלפי צבעים שיכולים להיות מסוכנים
וטוב
שקירות עבים של זהירות מכסים את האש
שבוערת בי
|
כשהיית במגרש המשחקים וכל יצירות דמיונך
היו מאוכלסות אברים שופעים הפוקעים כמו פירות בשלים
וגם היית מושיט ידך לחוש את מטעמי הדובדבנים המתיימרים לעצבות
|
לילה ריק פוער את לועו והבל פיו נקודות זוהרות
נוצצות בשערות קטיפה
|
פרפרים נלעגים נסים על נפשם
מכים בכנפי האבן השקופה
ואין להם שמים
|
הלמות פעמיי מתכנסת אל מחיצות,
שתיקה
מבטי חודר את החושך ואני רואה
|
עכשיו
יש כאן עננים של סתיו ש
נפרש בצבעי שלכת
ועלי הקסם נושרים
אל שלא היה
|
סערות ארוזות במעטפות אופק
שוככות בהלמות הדם בעורקיי
|
עכשיו, אני מאוכסנת בריבועי שקופיות שרטט זמני אוחז בהן
מפעם לפעם נחשי רגש חבוי מתפתלים על הבוהק
|
אני מומחית במגדלים נופלים
את השברים אני אוספת במיומנות
|
כמו לימונים קטנים חמצמצים
שזרויות עליהן טיפות שלג מסוכרות
|
רוב הזמן אני מקרצפת את המילים
משירה מהן שרידי מרירות שיכולה לשרוף
מתיכה שביבי אכזבות לכדי נעלמים חבויים
למשוואות הזויות שרק אני מבינה
|
חכות אוחזות באותיות אש מונפות
זרמים שקטים מלטפים חתולי עננים לבנים
יללה נקרעת באין חלל נוסקת נעלמת
|
נאפופים אינם חייבים להיות מיניים יש גרועים מהם
וכאן מדובר על ה- אלו שנעשים בחדרי חדרים
|
האם תוכל לשמוע את הסכינים שצומחים מהשמיים שלי
ויורקים עלי אש חדה שטסה לעברי בסיבובים שביטיים
|
הו אנג'ליקה כמה שאת מתוקה
מתנקה ומיטהרת לך בחזיונות צבעוניים של קשתות מרחפות
|
רגליי פיות עצובות טופפות על תקרות נפשך בצעדים מהירים
|
באוטוסטראדת השעות הנמוגות כצללים עייפים
אני מניעה את מסת רגשותיי בתוך ערפל מתחמק
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ורד הכלבה יודעת
לטפס על עצים...
היא סובלת ממשבר
זהות חמור
הפסיכולוג לחיות |
|
