צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היינו שני פרשי הבוקר שנשלחו להעיר את העיר, להפיח חיים
בערפיח, דהרנו בערבות האספלט לכיוון הבית שלי בין אוטובוסים
ומוניות, בין מכוניות קטנות למסחריות לאוטובוסים, מתמכרים
לחופש שמציע כל רמזור ירוק.

זרועו החסונה של הנסיך ליטפה את שיער המשי הארוך של הנסיכה.
עכשיו הכל נרגע. הסערה המשיכה אל מקומות חשוכים אחרים ובין
העננים שנשארו תלויים בשמיים אפשר כבר לראות את הירח החסר.
הגשם הלך, הפחד הלך, הנסיכה נרדמה. הנסיך קם מהמיטה והדליק
סיגריה.

אולי זה האוויר, החושך, המילים הקטנות מדי

מחשבה,
בשעה של מירמור
היא -
יריה לטווח קצר.

לקחת הכל וזרקת לפח,
האשפה של החיים.
זכרונות, רגעים, נקיפות מצפון, אהבה

זה רק אני כאן בתוך האוזן.
מתוך המכשיר,
בלי במה, קהל או תאורה.
בלי עשן של סיגריות להתעטף בו,
בלי שיעולים.

הנחתי עלה על קבר טרי,
אחר כך אבן על כרית השיש.
וקיללתי את הצבא ואת המלחמות

חשבתי שיש בך,
בחשתי בחשש -
בחשתי בך.

נר שנדנד את צלליו
בתוך החדר שלך נדנד אותי
על המדרכה.

או שאין כפתור כזה.
או שכבר אין אותך,
אותי.

סוף סוף באת אלי
והיית אצלי
והיינו
והלכת

בכיסא מרווח במחלקת מתרסקים.
בלי שום פרצוף מוכר,
אבל בשום אופן
לא לבד

בכיסא מרווח במחלקת מתרסקים.
בלי שום פרצוץ מוכר,
אבל בשום אופן
לא לבד.

כשחלקים ממני
חודרים
לאטמוספירה שלך

ואם תזדקק למשהו אל תהסס לבקש,
או פשוט לקחת.

שדיה לא שמעו מעולם על כוח המשיכה

מחבק את ילדי שלא נולד.
מתגעגע לאימו-
שלא פגשתי.

עם ראש על הכתפיים
וכתפיים על לב חזק
ולב על בטן ריקה .

שמעתי אותה עכשיו
מבעד לקירות הדקים
פוקח עיניים אל החושך,
זוקר אוזניים אל החלל.
לא שמעתי אותו בכלל
אם הוא בכלל היה שם.

הדרכים שינו לך את השם,
ועוד דברים במקומות שאי אפשר לראות.

עולמי, עליה בלדה לה
אומללה.

כשאת ניגשת אלי,
חופנת שיערך ביד ומגהצת
באגודל ורודה, רכה

תנור קטן,
וויסקי, חבר טוב עושה קפה.
שקט.
אהבה.
חיבוק.
מבול.

בטור ארוך
לפתח ביתך
עומדים
אנשים

איש קופץ ממטוס,
לא באמצע הלילה.
כמעט לא בנאדם,
עומד על סף השמיים -

את כבר רוצה להרגיש
את כולו
לשמוע את קולו
נאנק על צווארך
ולתת לו את כולך.

נשים תמיד משאירות
מזכרות.

מדינת ישראל 2004 - האווירה היומיומית היא של משהו שבין
קטסטרופה לאסון וזה לא כי משהו קורה, להפך, שומדבר לא ממש זז
או מתקדם או קורה אבל האוויר נפיץ. כולם מהלכים על ביצים,
בנעליי צבא.

חייתי את החיים שלא היו לי, בתוך חברים שהם שקר, עיר שהיא שקר,
בית שהוא אשליה, בעבודה שהמצאתי לעצמי עם בעיות שהמצאתי לעצמי,
הכל ארוז בתוך בועת השקרים שלי, בסיפורים שסיפרתי כי לא היה לי
שום דבר אחר או טוב יותר להגיד. כי היה חלל שצריך למלא.

כאב בבטן, עם עוקץ. לא כזה שהורג, כזה שמשתק.
כאב שחיים איתו.
גם כן חיים.

בעולם פוסטמודרני חלול ונטול משמעות מישהו מחפש משהו שאי אפשר
למצוא. הוא יוצא בעל כורחו לדרך, זוהי הדרך אל הנשגב, הגדול,
האדיר, עצום המימדים שנמצא בקצה הרחוק של כל הדברים כולם, שני
רחובות לפני "נצח" על הפינה של רחוב מושלם ושדרת החלומות הבלתי
אפשריים.

זוהי הדרך אל האידאל, בעולם פוסטמודרני חלול. משבחרה הדרך את
ההולך בה נשארו לו אפס ברירות, חוסר יכולת החלטה מוחלט, שום
אפשרות בחירה בכל הקשור לצעידה נמרצת חזרה אל דרכי היומיום, אל
דרך כל בשר. אל עולם נטול משמעויות, אל החיק החמים של הריק
התמים.

לרגע אחד בחום הגדול הזה הכל קופא. המוח מזהה את הרגע ומרחיב
את טווח הקליטה. כל פירור של שניה, כל מילימטר של תנועה נמתח
על מאות תאים דרוכים של זכרון. הכל נצרב בהילוך איטי ומרגש.

הוא הפך לרווק תל אביבי בגיל עשרים ואחת, תשע שנים - זה הכל.
לקח לו זמן להתרגל להגדרה, להתיישב בנוחיות בסטאטוס, אבל זה
עבר. הוא רכש דירה, שילם משכנתא, שתה, אכל ועישן סיגריות. הרבה
סיגריות.