|
היה זה יום אפור - מהימים שלא שייכים לאף עונה, הם סתם נראים
קודרים - ושי לא ידע אם הוא רוצה אחות כלל, הוא קצת פחד מלאבד
את תשומת-הלב הכל-כך מינימלית גם ככה שקיבל מהוריו.
|
בדיוק מה שאני רוצה ובדיוק בסדר שאני רוצה, וכל היופי הוא
שבאמת הכל הכל יכול להשתנות כאן וכולם מוזמנים.
|
בתחילה היא יורקת וזורקת שאלות אל התהום ממנו באה, שאלות
שחייבות מענה, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, המשחק מתחיל.
|
האמת, שאף פעם לא האמנתי להם, תמיד הרגשתי שמשהו קסום כאן בכל
זאת, שאיפהשהוא יושב שם איזה אלוהים, שיווה, אללה, מה שתרצו,
ויודע, אולי לא תמיד רואה, אולי לפעמים מעלים עין, אבל דואג.
|
חרקי החורף זוחלים על גבי זרועותיו השמוטות, מחכים בקוצר רוח
שנשמתו תמשיך במסעה בכדי שהם יוכלו להמשיך את מעגל החיים.
|
לפעמים משפורטים על מיתרי הגיטרה בליווי קולות הרקע מהשדה,
מדמיינים זאת, אך אי-אפשר להזכר עם השדה ברגעים כה נפלאים
|
החלק שהוא הכי אוהב בלעשות את זה מתחיל כשהצרחות והעצבים
נעלמים קליל אל תוך המוזיקה שלו...
|
כולם מנסים רק לעקוץ האחד את השני כמו נחשים הנלחמים על גופת
עכבר, הרי העכבר כבר מת מזמן.
|
עוצר בהתנפצות גל, חיוך שובה אותי.
בטון חצי קורס, אשה חצי נופלת.
|
הם חושבים ומשתפים, מעבירים חלקיקי אנרגיה האחד אל השני.
בעוד הם שוקעים אחד אל השני - העונות מתכרבלות אחת אל תוך
השנייה לכדי כדור של הרמוניה נפלאה.
|
מה נשאר לאהוב? מה נשאר להלל?
אלוהים - נכבש, העתיד - מוכחש, האש - דעכה.
ורק הים העמוק, סחף אותי עימו.
|
להתבגר זה להתאכזב כך אומרות הבריות,
עד שנשאר רק אתה ויופיין של השקיעות.
|
יום אחד התיישבתי לכתוב.
אני לא נוהג לכתוב הרבה, מכיוון שאינני חושב שאני טוב בזה
כל-כך.
אותו יום לא ידעתי על מה לכתוב, רק ידעתי שאני חייב לכתוב, אז
כתבתי.
|
הבטריות מתות, ואני מוציא אותם ושם אותם במטען ויושב שם שעה
אחר שעה מולם ומחכה שיתמלאו.
|
אני רואה הכל, את העצב שלכם, את המשחקים, את המבט המחפש חמלה,
ואת היד המחפשת מגע.
|
ואת היית שם, ישנה, עירומה, השמיכה הייתה על רגלך וגבך הושאר
חשוף, חצי מראשך היה על הכרית וגופך מכורבל בתוך תוכך.
נדהמתי, פשוט עמדתי שם קפוא, עירום, מותש ונדהם. הזמן עצר.
BM: The InkSpots - Maybe
|
אין לי עוד חברים חוץ ממנו, יש לי כמה אנשים שאני צוחק אתם,
כמה שמפתחים בטחון-עצמי על חשבוני, כמה שאני מפתח חוש-הומור על
חשבונם, אבל באמת אף-אחד אינו קרוב מספיק אלי או אני אליו.
|
זה היה בתחילת נובמבר, שינוי בשיגרה באויר, שינוי בלב.
אין יותר חום מעייף ומדכא, הכל נעים, ירוק יותר.
בדידות חדשה באוויר, בדידות של גשם, בדידות שלי.
|
בני אנוש ממין זכר לא צריכים חיבוקים, בינינו אנחנו נקראים
גברים בכלל.
|
עבודה עם אקריליק על קרש עץ.
|
אקריליק על קנוואס, 50X70.
|
מבין כל החיות הטרף, האדם הוא היחיד שמכחיש זאת.
|
חלק מפרוייקט חדש.
אקריליק ללא שכבות.
|
"דרך חיים שאיננה נכונה סופה באבדון"
|
אני חושב על זה ואח"כ שוכח.
|
רישום בעפרון.
מתוך מחשבות של זן.
|
קצת מוזה בזמן הצבא, לא קורה כמעט בכלל.
|
ציור אקריליק מיוחד לזכוכית על חלונות חדרי.
השפעות מתוך ספר על טנטרה.
|
צורה מעניינת להבעת כעס ותסכול
|
בחלום הזה, הכל כל-כך מציאותי ובמציאות הזאת הכל חלומי.
חלום, הכל חלום.
|
צויר במימד אחר לאחר שהפכתי עצמי לגרויטון
|
ציור דיו ראשון, צויר בחוף הבונים ביום מקסים של רוגע באמצע
תקופה בלתי פוסקת של אי נחת.
|
"הזוגות המאוהבים, הילדים הנמרצים, והמבוגרים שכבר התרגלו
להכל"
|
הרגשתי לנכון להפוך את הפורטרט
הזה למשהו שהרגשתי באותו הרגע
|
המדבר שאנחנו יוצרים, הוא זה שאנחנו הולכים לאיבוד בו.
|
ציור אקריליק, עבודה של שכבות.
חלק מפרוייקט. משחק בצבעים.
|
בני-אדם, איזה דבר מוזר לרשום.
|
אהבת החיים היא אהבת המוות
|
עבודה על אובייקטים עם כמה שיפורים כמובן. אקריליק על נייר
וכמה שיותר מים.
|
סדרה של ציורים, שהם בעצם ציורים המלווים
מן ספר ילדים שכזה שהכנתי עבור בת-זוגתי.
משהו שיעביר לה את הזמן בצה"ל.
|
בכוונה צבוע חלקית, במיוחד בגלל מחסור במשאבים.
|
כל שאנו יוצרים הוא טבע, כיוון שאנחנו טבע.
|
סיפור מצחיק מאחורי העבודה הזאת שנעשתה
לפני כחמש שנים ונמצאה עכשיו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
טרנספר - למען
עתיד ילדינו!
פרובוקטור. |
|
