[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המעריכים את יעל נווה

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
סוריאליזם
כשהיה מוענק אותו אדם נברר את דיוקנו, היה נחשף למחזה שרהבו
לאין שיעור, מופשט על מברח שלל גווניו הססגוניים. על פי רוב,
הבעתו הייתה נעשית תמוהה למדי, ותכף היה גם שואל מה בפיו של
הציור, כי את פניו הוא ודאי לא נחזה שם. "זהו אושרך שציירתי".
היה עונה הצייר.

כמיהה
נעמד ונדם, מביט סביבו, רק שלא ישפיל מבטו לרגע ויחמיץ, אף לא
זוג אחד.
הוא היה כזה מאז שהוא זוכר עצמו. עוד משנות חייו הראשונות אמו
תמיד הייתה אומרת לו שיש בו משהו מיוחד, שונה, שאין לכל
האחרים: היכולת לראות מבעד לבני-אדם, מבעד לעיניים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
עת נקטפת מפרייך,
לך דעך, און נפשך,
הן טמנת נשמתך
בשבי גופך.

זכרונות
וכרוח התעופפתי,
ללא זהות,
ללא לאות.

drowing lines
in an empty skies
seeking deep down
she has never been found.

הרהור
אני והשינוי שלי
אחוזים בשלשלאות
של מרדף אינסוף

בְּעֱצְבּוֹנוֹ של ליל,
כשעקביך טובעות בבוץ רחשיך,
כשעיניך נִטְרְטוּ מִרְאוֹת חזיונותיך.

הַרָת חֲלוֹמוֹת,
הִלַּכְתּ סְגוּפָה
בֵּין אַמּוֹת הַסִּפִּים.

ובאחריתו של יום,
עת שבתי אליי בלילה,
אטווה את כולם לכדי אשמה אחת ויחידה,
מגובשת

אמונה
ככלות ערב,
לעת לילה,
נשאתי תפילתי
אליי מרום.

אהבה
ובכורעי אליך
נדמתי,
אליי סערה
בזלעפות נשמתי.

אהבה
העיניים מחייכות,
אתה איתי.

בכל לידה יש כיליון,
ובכל כיליון חרדה,
שנטעו בך הורייך,
פן תתאייני אל האוויר

הרהור
קולי מהדהד ממני
כעלה שעוולתו זרה לו,
עובר מבעד מחשכים
אל אזניהם של עדי קיומי

בִּשְּׁתִיקָה הֲיִי,
שתקי נכנעת,
כי הגותך עירומה היא.

עיניך מביטות בי,
כאילו היית כאן תמיד,
כאילו לא היו חיינו
שני מבנים דיאלקטיים
של אור
ושל חושך.

בערוב ימיי,
לא אשפט אל המדוחה,
לא אאמד על מידותיי

הטי אוזנך
למטרונום המתקתק
את פעימות חייך,
האפוסים כאין בין פחדייך.

בבואך,
כבה את הדי ליבי,
המתעמרים בי
הלוך וסחור.

האזיני לקולך
והניחי לו להוליכך
אל מעמקי מאווייך
ואל מצולות תפילותייך.

הרפי ממני,
הניחי לי להתמזג
עם העולם הזה

ארוטי
זה זולג ומטפס
במעלה גופי
מתפרץ
כגעש בוקע

דע אותי,
את כל קמרי גופי,
את כל תמורות נפשי,
בשעה שאינני יודעת עצמי
ומשנתי רחקה לי.

דמעתי מנשוא
את כולי,
להשיל מעליי
את עצמי

אכזבה
ספרי לו,
על ליבך,
עליו ועלייך,
אל לשתיקתך.

ובאותה פרשת דרכים
המסתעפת מעורקיך,
מתנוססת בדם אך שאלה אחת-
באיזו תבחר להלך?

גופך התערבב בגופי,
נשזר במערומי תוכי,
חייך נכרכו בחיי,
לרגע אחד

זכרונות
הגוף הזה
בחזותו העצומה
איננו מגלה את שנחרש בו
בפרעון לילה.

זכרונות
הזכרונות ההם,
אלו שלא נכתבו,
נרשמו עלומי-שם
בתאי גופך.

כעס
הכעס שלי-
דרכו פתלתלה,
אין לו רשות
לגעוש כך סתם

ארספואטיקה
להן יש את החופש,
שאין בי,
להתערטל כילדה
במרחב הביניים
שבין הכמוס
לגלוי.

כלה אותי
במגע ידיך,
ברא אותי
בערגת עיניך.

מורבידי
וּמִכְשֶׁעַלָטְתָּ בִּי,
נאספתי לרגע
אל סופי.

ומעת שבחרת,
התמסרי.
אל תביטי אחור
וגם לא לצידייך.

ערפילי
תום עיניה כלבבה,
חסר כל פתרונים
לחידות הראווה,
שמכתיבות לה הדרכים.

אהבה
ולך שתיקתי
הכורעה,
הזועקת אילמה
מבעד עייני.

חלום
ותושיט ידך לקטוף את הירח,
למשולו לצור מחצבתי,
ואשייט כרחיפת אושר
מניצוץ לקרן-מאור.

אולי באחד הימים
עוד תנבוט בי,
כזרע זר,
המחל את ביתו

ולרגע היית
שבוית-אימה
בדמותה.

חרטה
כפויית נחישות,
היא מנקרת ומפוררת אותי
לכדי חלקיקים זעירים,
שאין בהם לנוע בכוח עצמם.

תחושתי
כן דעי לך קימה
והחיי את השקפים
שבצוהר עינייך
כורים להם אושר.

הלכי יחפה
על אדמת דמך,
חושי את החול
תחת כפות רגלייך

ארוטי
אצבעותייך
פורטות אט
על כל פיסה
של גופי.

גנזתי את עצמי
לדראון,
שלא תשימו עיניכם בי,
שלא אשים כפי בכם.

עד תתבטלי אל האוויר
הכלוא בין
כפות המאזניים.

הגות
כל אדם נושא שיר,
תלי תילים
של מילים מפייטות
הטוות את מתארו

לילה
מתגנב לתוכי,
מחניק את האור
עד גוויעה.

שכול
חיוך יחיד עוד הספיק להמחות,
מחרים עם לכתו נפשות רבות
שהאושר כבר לא ישכון בן
שדעכו אל הרחק מכאן.

שתוכל לקרוא אותי
ואת האותיות הקטנות
החבויות בין שורות נפשי,
שאהיה לך מובנת.

גורל
מי אני?
ומה קוראות עיניי?
ואלו מנבכי נפשי
טווים את חיי?

אינטרוספקטיבי
כשהם מביטים בי,
הם רואים את עצמם.
דמותם המשתקפת בעיניי,
מבשילה בגופי

והנה את כפעם,
שבת אל קולך,
ככלות הסופה
שביתרה את ביתך

תחושתי
יופייך המכשף הרוגע,
הוא מושיט למשמר את ליבו,
עת מסרת את גופך הדומע,
חידתך עוד תרעים את נפשו.

כמיהה
ובשתיקת ערב
ירדתי לחפש
את משאת לבי
שלא היכרתי.

אהבה
ובמשעולים הנפערים
שביקשוה אליהם,
פתחו שבילים
מוכי צללים.

אכזבה
וזו שתרה
לעד תשכנה
עולמה נעתר בה
ואושרה נפנה.

עיתים הם מחלחלים אל חוץ
ולוגמים מן ההפקר,
חותרים בחשיכה
אחר גוף זר מוכר,
שיוכל להכילם אל עצמו
ולראות את תוכם.

גורל
פעם הכל היה כה ברור לו-
אלוהים במופשט, הוא יוצר.
בני אדם על פני ארץ, חיים.
ומלאכים? היכן בשמיים. עפים.

באתי לגרוע ממני
פיסת עולה,
עם שם עוולותיי,
עד אתבוסס בכאביי.

אכזבה
הפקדתי אמונתי בידיך,
ולא הצבתי לי חומה,
כעת כשהתפורר לי,
אני שוב עירומה.

שואה
עלה מתנופף לו ברוח
כשועט בין הצללים
כפרפר שבוי בצלם
שמעופו הפך קטלים.

ערפילי
החמה שלחה קרניה
שנחצו תחת עוב
שכונן גם בעיניה
החלוקות, הסוערות.

בדידות
ראו! צמח שם פרח!
בין כל קטבי הקרח.
מנסה להשתלב
על פני כאב.

עצב
עב תועה מצא מחסהו מעליי
ומאן לעזבני,
כמו חש בי מצור מחצבתו
ואמת שאינני.

ככל שחתרתי ותרתי אחרייך,
כך רחקתי מן המפתול המוביל אלייך,
אותו משעול אשר זנחתי בדמי,
עת סחרתי בקולי עבור אהבתי

ארספואטיקה
וגם אם ארעב בעדי,
לא אמכור טמונותיי,
ובלבד ששירי הוא עדי,
כן, אפוג בודאי.

ארספואטיקה
שיריי לי כסלע,
עליו נשענת נפשי
כשהקרקע תחתיה
נשמטת בי

רומנטיקה
קידוד ברקיע
יתן מאורו
לציפת כוכבים,
שאבדה הילתה.

כמיהה
וכל שקפי היופי-
יחדרו הם אל גופה
הם, שחסרו כל דופי,
יטמעו בנשמתה.

אהבה
השטחתם עבורי
הרים כגבעות,
שלא יהלך בי קושי.

אכזבה
ולא באה לפניו תפילתה ההדופה
ולא הטה אוזנו לרינתה השפופה


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
אחר

"אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות "

ווקאלי





אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
שלום!
רציתי להתנצל על
מספר דברים. אני
יודעת שיש דברים
שהם פשוט איומים
ושפשוט אסור
לעשות, אבל אני
עשיתי אותם,
ואני מרגישה
מושפלת. אבל
למרות זאת, אני
יודעת שזה לא
טוב לעשות את
זה, אבל אני
חייבת, אני פשוט
מוכרחה!
אז אולי השלב
הראשון הוא
להודות:

שלום, אני
תרנגולת, ואני
מכורה ללכתוב
סלוגנים.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/YaelNaveh
יוצר מס' 38102. בבמה מאז 21/7/04 0:45

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליעל נווה
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה