|
אבל רק הרוח, ששמט את התפוח,
זכר מה שהעלימה מבתה האם,
שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לה מנחם.
|
ראיתיך מהדהדת,
באת לבזוק את רוחך,
אך דמותך מבוששת לבוא.
|
עת נקטפת מפרייך,
לך דעך, און נפשך,
הן טמנת נשמתך
בשבי גופך.
|
וכרוח התעופפתי,
ללא זהות,
ללא לאות.
|
בקרוב, הדמעות כבר לא יהיו לה,
ויוותר בה החלל ההוא.
זעקותיה יהדהדו הלוך ושוב בריק נשמתה,
כסחרחרת רעועה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
זהו, גמרתי.
זהו, גמרתי.
זהו, גמרתי. |
|