[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ייסורים
I loved the way her hair slightly touched my cheeks. The way
her scarce smile slithered to her face seldom. The way her
eyes stared at me when we eased at night. The feeling of her
warm snowy skin so close to mine, so close, that I could
breath her.

זוגיות
הסבת מבטך אל הכביש והתחלת לזמזם את השיר שלנו. לא ידעתי אם
לצחוק או לבכות. רציתי לנשק אותך, אבל אחרי מבט חטוף בעיניים
העצומות שלך ראיתי שאתה בוכה, והתחלתי לבכות גם אני.

"סליחה, תוכלי להגיד לי בבקשה איפה אפי?" שאלתי בקול הכי מנומס
שהוצאתי.
הפקידה הסתכלה עליי כאילו אני איזה מטומטם.
"סליחה?" היא ענתה, בנימה ביקורתית, מתנשאת.
"אני מחפש את אפי. את יודעת איפה אפי, כי זה די דחוף?" אני
שואל שוב, קצת פחות סבלני.

מעשיה גלותית
אין השאלה האמיתית היא "לשם מה?" אם כי "עד מתי?". כך ענה,
שבני האדם לא זכו לגלות את משמעות החיים בשל טפשותם, יהירותם
והניצול הרעוע של מה שהעניק להם מחסדו (לא מחובתו, חלילה)
ומטוב ליבו, ועל כן לא יגלו מדוע חיו ומה היה חלקם בתוכנית
הגדולה שלו בנוגע לאנושות..

הומור
השומר הרוסי לגמרי התעלם משנינו ומהתיק הגדול והחשוד שלי עם כל
החוטי חשמל שביצבצו ממנו (כנראה שלא היה לי שפם מצורע או שלט
גדול שכתוב עליו "אני ערבייה!" אז הוא לא בדק לי בתיק)

דן ועידו הלכו לתפוס גלים בים, הלכו ככה, כמעט לפנות בוקר,
לבושים בחליפות גלישה הדוקות שחשפו גופות מסוקסים ופסי שיזוף
חריפים, מצויידים בגלשן מקושקש.

אהבה
גיא התיישב ישיבה מזרחית על השטיח, מולה. נעץ בה מבט ישו תמים
ועצוב, היא לא הסיטה את מבטה מתמונה הדוממת של הקיר, ידעה שאם
רק תפנה מבטה אליו תסלח לו מיד, תשקע בעיניו הטובות והמכשפות
ותשכח שעד לפני שלושים שניות כעסה. היא לא רצתה לסלוח לו,
להפך. היא רצתה שיבין

היפרדות
כשאת שלמה עם להיות נאמנה לו, ואינך מתאווה להכאיב לו, לשחק
בו, לבחנו. כשאת צוחקת והוא לא יכול להפסיק להתבונן בך, רוצה
לאחוז בך חזק ככל שיוכל, לעולם ועד. כשאתם ישנים מחובקים,
וחולמים זה על זה.
כשהוא לא רוצה איש פרט לך.

סמים
ואז נשמע הקול האיום, הצורם והחזק, שמוציא אנשים מדעתם- הצליל
ה"תפוס" האחר, החסר סבלנות, כששכחתם להניח שפורפשת חזרה
למקומה- הצפצוף הזה, כמו אזעקה מטורפת עם ווליומים לא אנושיים-
קו צרחני נקטע במרווחים קצובים, מודיע לכם שטעיתם, מאיים,
מלחיץ, מצווה! החזירו מיד

אינטרוספקטיבי
הקיר הדרומי, שקלועות בו שתי דלתות אל חדר אמבטיה וחדר ארונות,
הוא ללא ספק קיר נדודי השינה; מאד ליילי, מאד שותק.

פנטזיה
שוב אני במימד אחר, מימד של אספקלריה. אני נחבט בין קירות ראי
שיוצרות לי קוביה פיצפונת, בקושי יש לי מקום למתוח את הרגליים.
והן עדין כואבות, מהעולם הקודם.

הירח עזר לי בלילה ההוא. מלמלתי את הכתוב אל השמיים שעד לפני
כמה ימים היה כתוב רק בדפי מחברת שלי או של מישהו אחר. מלמלתי
את אותן מחשבות לירח, כדי שיקשיב לי, ויעזור לי.

אתה מנשק בעדינות.

אני לא מבין את זה. לאנשים אין מה לעשות במדינה הזו. בכל בית
שאני מסתכל, ואני רציני, כל בית, יש אור מרצד כזה בחלון של
טלוויזיה. זה הורג אותי. השעה ארבע בבוקר לעזאזל! אנשים לא
הולכים לישון??

זכרונות
ביום שהכלבה של שיר נאבדה יצאנו בשלוש קבוצות של ארבע בנות
לחפש אותה בכל הוד השרון. שיר היתה החברה הכי טובה שלי, וזו
הגדרה שתתאים לילדה בכיתה ו' וכמה שהיא יכולה להיות חברה טובה.

התבגרות
עכשיו היא מהרהרת בלילה של אתמול. באופיר. מה קורה עכשיו? אין
לה מושג. היא שואלת את עצמה אם יכול לצאת מזה משהו טוב. הוא כל
כך חמוד. ויש לו טון דיבור כזה מיוחד, אמין. והוא מצחיק אותה.
והוא אינטיליגנט כזה. יש לו טעם מדהים במוזיקה, וזה כבר טוב.

אתמול בלילה צנחתי אל האינסוף, הכתי בעוצמה בתחתית של התחתית,
הגעתי לסוף שלי, כמעט. אתמול בלילה קצה נפשי בהבטחות ובסבל,
"נפלתי חזק" עד למטה, עד לקצה התהום העמוקה והשחורה שאומרים
שאין לה סוף- אז יש לה, ועליה בדיוק נפלתי.

פואנטה
בימי שלישי אסף היה בא לבקר אותה בקמפוס והיא הייתה יושבת איתו
על הדשא ומספרת לו כל מיני בדיחות שאספה במהלך השבוע האחרון.

ענבר מוצאת לה פינה בצד השני של הפארק. ספסל בתוך ים של חושך,
משקיף בדיוק על מזרקה מלאה באור. היא מרגישה כמו דנידין. רואה
ואינה נראית. יפה.

שש וחצי בערב. הכל שקט. אמא ואבא כבר לא כאן, הם עזבו אתמול
מוקדם בבוקר ואני מצטרפת רק עוד יומיים. אני לא בטוחה כמה
אנשים עוד נשארו בעיר שלנו, אני רק יודעת שהפינוי איטי כל כך
ואני כבר לא יכולה לסבול את השקט כאן.

ארצישראל
דפי רצתה לפגוש בחור נחמד ולצאת איתו קבוע. היא רצתה שהוא יהיה
גם רגיש וגם מאצ'ו חזק כזה עם שרירים ושיהיה מלך במיטה. דפי
רצתה מישהו שיקבל אותה באהבה גם עם הצלולוטיס וגם עם הציצים
הממוצעים.

בליל שבת הבית מלא מריח של מרק עגבניות או מרק אפונה, והספות
הישנות קורצות לנמנום ארוך. הרדיו פועל חלש ומוזיקה נורא עדינה
וישראלית, כמו אריק אינשטיין, מסתחררת בין השידה הישנה, התמונה
המאובקת והקירות בצבע קרם. מורחת את האוירה.

הומור
כשהגענו לשיר הספציפי שהיא הכי אוהבת בדיסק שבמערכת שלי היא
החליטה הפרה המטומטמת שהיא חייבת, אבל חייבת, לרדת לי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
The snow forever falls now
On my subzero life.

נשכתי אותך בכף היד.
המשכת עם האופניים שלך לכיוון הכיכר
כשכולם ברחוב פערו פיהם
ובלעו את האדמה.

אתה ואני- איננו בנאליים
אלא יהירים ואגואיסטים והכי חכמים בעולם
והאינטלקטואל שלנו
הוא מטשטש את האמת ומותיר אחריו שובל של תירוצים
בגרוש

All that is gone
And all I never wanted
And never could have want

יחסים
אלוהים התאהב בי.
לא, זה לא מצחיק.

קצת חשוך וקר.
אף ענן. אין ירח.
השמים- לו רק היו שלי.

כשהשמש שוקעת
והשמיים נצבעים אדום

מסגרות זהב לוהטות
חשמלית

דרך העיינים שלך
אני רואה את עצמי
קצת אחרת
אבל זו אני

ארוטי
הסירי ממני את החצאית הקצרצרה
שאפי אויר
הראי לי תחנה מסוג אחר

ארוטי
האצבעות שלך
מקפיצות

אין פירושו ללבוש לבן
ומלמלות תינוק

חיוכים מזויפים חדשים לכולם
פיטפוטים חדשים עם כמה מכולם

אני ראשונה בתור
אני
יחידה בתור (?)

שואה
כמו ש
האצבעות סוגרות על שן בינה

אתמול כשהלכת, רציתי שתחזרי אליי
שתשובי חזרה אל תוך הדמעות המלוחות שלי
אל תוך המיטה שלי
ואני אנשק אותך אלף נשיקות קטנות במקומות אסטרטגים אסורים

אהבה
נתת בי נ.ש.י.ק.ו.ת נ.ש.י.ק.ו.ת
ודרכת אותי מירבית.

שכחתי שקבענו להיום בלילה.

געגוע
מנסה לשווא להיזכר
ברגעים השקטים ההם
עטופים בקליפות אגוז אקוסטיות
מתאימות לגמרי בטבעיות
למבטים שלנו

אני שקופה
אין בי מחשבות
ורעיונות
ומושג

ואני רוצה להיכנע לך בפשטות
כך
בין ידיך

חרה לך
ממנו
אבל אינך רוצה
לומר חדל

אתה פותח במלחמת התשה
מולי
עד שאפסיד לך
ואכנע
אתן לך את ליבי לגמרי
אבל האם זה מה שאתה באמת רוצה?
שאתן לך אותי בלית ברירה?
באפיסת כוחות?

כמו שאני
ככה אתה לא
אוהב

מתנוענעת כצל סודי
רושמת רשימות.
ראשית הליך איסוף שמות
את לא נותנת לי לזכור אותך;

יחסים
זה שאני לא רוצה אותך ולא רוצה שנהיה שניים שהם אחד
עדין לא אומר
שאני רוצה שתשכח אותי

מקום
במרפסות מוזנחות ותחת גגונים רעועים

בורחת ממשטרת המצפון שלי
שרודפת אחרי בעצם על מנת שאפסיק לברוח ממנה כל הזמן

יש הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
שאני יכולה לספור עד אינסוף
פעמיים

ביקורת
נוהגת בשקט
לכסות חטאים

תני לי לספר לך
באיזו עקביות אני מחליף
אהבות

אין כמו לבכות.

להקליט ב-90 דקות
את דמעותיהם של שבויי מלחמה.

קצרצר
להתמוגג מאושר
כשמישהו מדליק לך סיגריה

אולי היו אלה החיפושיות שניסו להסביר:
all you need is love

קצרצר
לעזאזל,

בדידות
אני יושבת על פסי הרכבת

אחת לכל יום, שעובר.
כל כך הרבה מסכות, שאפילו אני כבר הפסקתי לספור.
לא בטוחה אם אצליח אי פעם, להסיר את כולן.

מקום
הקרקס הגיע לעיר
אז הלכנו, אני ואתה וכל הרוחות שבאמצע.
החיות צחקו ורקדו וקישטו את הלילה
כאילו היינו נוצות בחלום של מישהו אחר.

יוותר למרגלותיך
כאות אזהרה
אמצעי מניעה

והיד רועדת כל הזמן
ודמעות של זעם כמו הגשם בחוץ
וקור איום אוחז בשפתיים

מטיילת, נחה בברים, בחדרי שינה
מדברת לשכרה, על לא כלום
על מנת לא להטריד מוחי בגעגועים אליך

הייתי רוצה לגדול באז
ולהיות מונצחת בכזו תמונה של שמש אפורה במט ישן
לא שבויה, מונצחת
שזה עדיף הרבה יותר
מאשר להיות תפוסה במצלמת סוני משוכללת

ל מ ה א ת ה ל א כ א ן


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אם היתה לי אחות תאומה היא וודאי היתה הרבה יותר מוצלחת ממני.
היא וודאי היתה לומדת מכל השטויות שלי ומכל הטעויות המפגרות
שלי והיתה הגרסה המשופרת שלי, כמו heroes 2 לעומת 1.

בשלב הראשון
לוקחים את כל מי שהיית ב-19 השנים האחרונות
ובועטים בו לעזאזל.

הפסיקו להיות מיואשות מעצמכן, מאיך שאתן נראות, מהתכונות
השליליות שלכן, מהגברים המזוייפים בחייכן, הפסיקו להרגיש כה
אבודות בעולם של אהבות ומין, שימו קץ לבלבול האינסופי ולתחינה
הפאטתית לתשומת לב

זה מגיע בגל חשמלי מרטיט, מקצות הבהונות ועד לקודקוד הראש.
מסחרר. העיניים מתפלפלות והמבט זגוגי, זה אוחז בכוח בבתוכו של
הנפש, לא מרפה, בבת אחת סוחט רגשית

קונספירציה
אני מלאת עוצמה ואני מלכת משחקי הכוח. המלכה הבלתי מעורערת.
אפ'חד לא מנצח אותי במשחקי שליטה שכאלו. אין אפס. אל תתחיל
איתי אפילו. רוצה לפגוע בכם עד כדי שבירה, ולצחוק, ואז שתחזרו
אליי באפיסת כוחות, בתחינה, שאתן לכם לשוב אל זרועותיי
העכבישיות

הומור
נולדתי מכוערת והייתי מכוערת כל החיים שלי.
לא מהמכוערות האלה שרואים אותן וכל האוכל עולה למעלה. סתם
מכוערת.
לא שמנה ומגעילה נורא, לא מחוצ'קנת כמו פיצה, סתם. מכוערת.

מכתב
אבל מה אכפת לי בכלל. אני אפילו לא אוהבת אותך.

ביקורתי
אבל תראו כמה יופי של פרוזות יצאו מהטענה הזו.
שלל אנלוגיות ומחברות שירה בכתב צפוף או מרושל. אנחנו היוצרים,
האומנים, המשוררים והסופרים, שיוציאו לאור או ישארו אלמונים,
ושנולדנו רק מהתשוקה העזה לכתוב עוד ועוד ועוד ולשפוך את כל
החרא שלנו החוצה.

מכתב
מפחיד אותי לחשוב שאנחנו הידידים הכי טובים בעולם ועדין לפעמים
אני מרגישה איך עומד לך כשאנחנו מתחבקים חיבוק ניחומים מבכי על
מישהו אחר או אחרת. מפחיד אותי שיש דברים שאפילו לך אני לא
יכולה להגיד.

אהבה נכזבת
הדף הזה שהוא כאילו כלום
דף ריק שפעם נכתבו עליו 11 שמות זכורים לטובה ולרעה
הוא בעצם הרבה
וזה שמחקתי את השמות אחד אחד עד שלא נשאר לי שום שם
אומר הרבה מאד עליי
הוא אומר לי מה אני
ואיך אני עם אנשים
שאני אוהבת
ושאני אוהבת פחות
ושאני לא אוהבת בכלל


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
She stripped in front of my eyes for the very first time.
Her figure was probably taken out of a painting, for it was
unreal in its spotlessness and truly magnificent cambers.

היא בחנה את גרגירי החול הכחול, מליון כאלו רק בידה בלבד, לא
רוצה לדעת כמה במדבר המוזר כולו, שהיה וודאי עצום עד כדי
מאתיים קילומטרים רבועים. החול עורר בה צמרמורת, וגרם לאשלייה
מסויימת של קור, אבל היה חם. חם מאד. היא הרימה ראשה מהאדמה אל
הרקיע, ונבהלה.

איזה מזל שפינק פלויד עשו קאמבק

נשימתו החמה, החנוקה, נספגה בשלה, נחקקה בזכרונה. היא אוהבת
אותו, אוהבת כל כך. והוא אחיה למחצה. זה לא יכול להמשיך. רצתה
שימשיך. מה לעשות ששני האנשים הכי מושלמים זה לזו הם קרובי
משפחה. ילדים לאותו האב. זו לא אשמתם.

מספרים מושלמים, כמו אנשים מושלמים, קשה למצוא.

26. נמאס לי כבר. (איפוק)
27. אז איך היה לא לדבר איתי שלושה חודשים? (מפטירה בטון
נוזף)
28. גם אני (נושמת בשקט בבפנים של האוזן)


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
כרזה
אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה

שחור-לבן
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה

צבע
אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
ילדים סורגים
לבועז
רימר...ככה
אומרים את זה,
נכון?


יונתן הקטלן
מוודא


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/LimorRaviv
יוצר מס' 3804. בבמה מאז 25/6/01 12:57

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ללימור רביב
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה