[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סתם אחד
 Stam1

אל היוצרים המוערכים על ידי סתם אחד
שלום,

אוהב שירה, קורא, כותב ומגיב.
כותב על מנת לפרוק  משא לב,
ולא מתיימר להיות משורר דגול.
סתם אחד שגילה בעצמו יכולת
כתיבה ורץ עם זה קדימה.
תגובות תשמחנה לבב אנוש :)

שלכם,
סתם אחד




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אירוטיקה
"היי, זה אני". "כן" אמרה בקול רועד. "סוף סוף" אמרתי.
וקלחנו.
כמו הכרנו שנים. שוחחנו וצחקנו, גילינו וחשפנו, חיבקנו בלחש,
רצינו.
נמלאנו תאווה יוקדת. נישקנו. שני אנשים באמצע החיים, שהביטו
לפתע במראה...

סוריאליזם
עכשיו אני חרוזים מפלסטיק. מפוזרים על משטח בטון לא משוייף.
עיני עצומות. מסביבי עוד חרוזים. שחורים. מפוייחים. שקט נורא.
חזק. קורע לי את העיניים. חרוזה התקרבה אלי. נגעה והתרחקה. חם
לי. שורף. הפלסטיק שלי נמס. אלוהים ניגש אלי, מחייך, שיניים
צהובות מניקוטין.

פנטזיה
הצמדתי שפתי לשפתיה. ינקתי אותה. איזו סימטריות עגלולית. פאר
היצירה. הנוזל בעבע אל תוכי בשקיקה. והמשכתי. לגמתי. היא כמו
נענתה לשפתי. במין פסיביות כזו. לא אמרה מילה משך אותו רגע
נהדר. שתיקה. העריתי את כל תוכנה אל פי. לפתתי אותה בשתי ידי,
והיא, בשקיפות גופה,

זה קרה כמה ימים לפני שיריתי לעצמי כדור בראש. אנשים החלו
להתקשר אלי, ביקשו קירבתי יותר מהרגיל. קרובי משפחה שלא שמעתי
מהם זמן רב, חברים מהעבר הרחוק, נדמה לי שאפילו השכנים החלו
להאיר לי פנים בצורה מוגזמת. היה משהו באוויר, תחושה שלא ידעתי
לפרשה.

אינטרוספקטיבי
קופים. זה הדבר הראשון שעלה במוחי, כשהחלטתי לכתוב. מה פתאום
קופים ? אין לי על כך תשובה. אני צריך להמשיך הלאה. אין טעם
להתעכב על השאלה. אני במתח, הציפיה הזו קשה. עוד יומיים, אולי
קצת יותר ואדע. בודק, שואל, מה כדאי, מה נכון יותר לעשות, המון
"מה" בלי שום מוצא

זכרונות
פעם, אחרי שרבו, אמא לבשה שמלה פרחונית והלכה.
אבא התבונן בנו, כילד שסרח. כמו חיפש במבטנו תשובה.
התחזור ?


לרשימת יצירות השירה החדשות
ארספואטיקה
גוף דואב,
באשליית שמש מפזזת,
מבקש מנוח, כאב לוהב.
חשבי על גלידה וסוכריות

הלל
אָהֳלִי אַטֶּה בָּךְ,
אָשִׁיר לְעוֹפָרַיִיךְ,
לְרֶכֶס גִּבְעָה וְקֶמֶט.
אֶפְסַע בְּתְלָמָיִיךְ

אהבה
צָפרירֶי השחר
מנשבים אותך אלי,
רעננה, ריחנית,
כְּיָסמין על גדות הנילוס.

אהבה
קדשיני, קדשיני נא,
בת אלוהים, הכוהנת.
וזבחתי לך זבח נשמת אפי, ובגיא צלמוות לא אירא, כי את איתי,
בעולתי, אהובת חלדי.

געגוע
אהבת אותי, כך אמרת,
אהבת אותי בין לבין,
נגעת בי, הפרחת פרחי,
בצוף גבעולך רוויתי.

רומנטיקה
פעימות לב מהירות,
דופק מואץ,
זעה קלילה של תשוקה,
אט אט, אינני אץ.

קצרצר
כשעצובים,
אסור לכתוב שירים.
דמעות הורסות מקלדת.

אהבה
כל יום את נושפת.
כל יום אני זקוק לך יותר.
כל יום את רושפת.
כל יום אני מחכה לרגע של שנינו.

עצב
אילן נגדע בשיאו,
צמרתו מרום להבות.
עיניים נשואות אל-על,
מלח הארץ, מלח דמעות.

הרהור
יושב איש עלוב,
על חמורו העצוב.
עיני שניהם השמימה,
אל עמוד העשן הקרב.

הגות
תביני -
אהבה זבת חלב ודם.
פעמים מוקרמת,
פעמים מצולקת.

געגוע
שני שקי עצב
חרוכים מאש
שבערה טרם
אמרת היה

אהבה
את
נפשי מרוננת.
את
הדובדבן על הקצפת.
את...

ארצישראל
הימים, ימי סער.
הלילות, לילות צער.
יללות, קולות יאוש,
כמו קרב על שדה נטוש.

געגוע
הכרתי ים,
גאות ושפל.
נסוגה הגאות,
גאה השפל.

הלל
ריגשתיני, אשת לפידות,
בייפי נפשך, חמדת עולמות.
כבשתיני במגע מילותייך,
נגעת באמות סיפי.

מינימליסטי
בכינו,
את ואני,
אותך ואותי,
והמשכנו בסדר היום.

קצרצר
דירה נאה,
כלים נאים
ואני

כאב
בעודי מכניס סוסי
לאורווה
באשמורת שלישית,
את רוכבת חלומותייך

אהבה
סופר מלאכים
במקום כבשים,
אשר יבעירו שנתי
עלייך

הגות
מתעורר אל בוקר מלוח
מביט
במראה, עוד מבט זחוח
מהרהר

מינימליסטי
כמה טוב שאת קיימת,
ובזכותך
אני,
ושיר.

אהבה
בחלומי,
כתר זהב לראשך,
טהור, כנשמתך.
ישובה על כסא מלכות

רומנטיקה
כי תרצי

נחלוק מצע שמור,
נשבר מן, נרוה אפיק.

עצב
במילותייך, את יורה אותי
אל תוך מלקוש חייך. חיינו.
לא אהיה לך אסקופה נדרסת,
את, שמילים כובסת, ברותחין.

מינימליסטי
מדליק ומכבה את השקט.

גורל
אנא, בחלוף ימיי,
הניחי לצידי שיר.
בעת יבוא יחזקאל,
להקימני

עצב
יצירת פאר
הולכת ונרקמת.
קורמת עור וגידים.
וסירפדים, לענה ורוש.

הגות
ברבות שנותיי שָׁחָה קומתי,
קצרו שיריי.
לעת בלותי, עת יקשו עליי
מי אפסיים

מחאה
את מָלָה אותי
במילותייך.
כדבורה מזמזמת
קורסקוב.

געגוע
הפניתי מבט לשמיים,
לראותכם, שוכני עפר -
מולידיי.

קצרצר
טומן ראשי בחזך,
כתינוק על שדי אמו.
לינוק ממך לענה ונהי,
להביא צרי, מזור לגופך.

אהבה
הנפש מלאה במילים שרוצות לפרוץ החוצה
ואני כל כך לא מוכשר
הלב מלא אהבה, רכות, תחושות אדירות, כל כך
ואני כל כך לא מוכשר
ברצוני לומר לך האחת והיחידה בחיי: אהבתיך
ואני כל כך לא מוכשר
אך שורה פשוטה אני עדיין מסוגל לך לכתוב
גם אם אינני מוכשר
מאז הכרתיך,

געגוע
אהבנו, הכברנו מילים.
עלינו שלב, שתקנו.
כמעט.
ועתה, מהסס אם לעלות לשלב הבא, הארוך מהחיים עצמם.

כמיהה
חזקי אותי כעת, דחוף !
געי בי.
הכנסי או צאי מחיי,
אל תידומי.

ארצישראל
תאוות הבצע הרצחנית,
אנרכיה של מעות וזוזים.
וכך נזכרנו ביצירת מופת...
חתונת הדמים.

ערפילי
אל תתעצבי בעצבוני,
גם אוד עשן ניצל מתופת.
היי חופשיה כציפור דרור.

הרהור
חי בורוד,
חושב בכחול,
כותב בשחור,
אז למה האותיות מרצדות באדום ?

געגוע
קראתי עוד משירייך,
בחפשי סימנים, סיגנון ידך,
אך אין סימן וודאי, אלא רק
תחוששת עמימות לא נוחה,

גיהנום
עדיין ילדה,
חיבוק אחרון.
מה נשתנה?
נר זכרון

הלל
שגיא הנך, נשגב,
לא סומא, סגי נהור.
עיניך קורנות
מפיצות אור.

מינימליסטי
המוזות שותקות,
אני עצוב.
באין מילים,
חש עלוב.

מינימליסטי
אל תנסי לפתותני,
איני בר-מימוש.
שבעתי בשרים ורטבים,
עצרתי מירוץ החימוש.

קצרצר
אני איש אדמה,
אמר החקלאי.
אני איש אדמה,
אמר הקברן.

מצב
יצאתי היום לעיר הגדולה. להאזין.
שמעתי נשימותיה,
קולות המייתה.
והפחתתי. קול אחר קול. החסרתי.

הגות
מי יואיל, יסביר לי, התמים,
לאן נעלמו אלה, המילים ?
הסובבות הן בחלל,
מצפות לאוזן קשובה ?

אהבה
הרי את משוחררת לי,
לעצמך את משוחררת מזמן.
מצוקות לב ומוח מבין רגלייך.
לא עוד אפצע קרומייך.

אינטרוספקטיבי
לא מחצית,
אלא כל מלכותי
אתן לך,
אלוהים...

הגות
כשהצד שלי במיטה יתמלא בגוף אחר,
ואצבעותינו כבר לא תהיינה שלובות,
אדע שתמה מכסת חיי ואת שוב בטוב,
אעטור לך הילת נגוהות.

מינימליסטי
התואיל אשה שאהבתני
לאסוף כתבי ולהניחם
בבוא העת על מצבתי ?

גורל
כבר לא מתלבט.
יודע.
אחזקך במילים.
אהבנו.

מינימליסטי
מתכנס בי
מתמסר לאין

געגוע
הד צעדייך בפרוזדורי העליון, טרם חמק,
כאותה טיפה בוהקת, כדמעה בתחתון.
איוושת כפותייך טופפות למרחקים,
רחש היפוכה של "הבלתי גמורה".

קצרצר
אתה לא מבין, היא אמרה,
.

מינימליסטי
והגיתי בך יוׁמָם וַלַיִל,
דָפֵּי נפשך רוֹב אוֹר.

אהבה
רחומתי, אם כל חיי, נא הסכיתי.
ימים רבים חלפו בדממה. חותכת.
הטיתי אוזני, לך כריתי, לשברים.
שיברי מילה, רמז דק, ואת, שותקת.

מחאה
"וייצר יהוה אלהים את-האדם מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי
האדם לנפש חיה". בראשית פרק ב' פסוק ז'.

ונותר האדם חיה.

אהבה
מצאתי בך את החומר ממנו קורצו נסיכות.
רגש, עדינות, הבנה, חוכמה, שנינות.
עצבות, שבאה עמוק מבפנים, מהבטן, מהחזה.
מצאתי בך את החומר ממנו נולדו ממלכות.

גן עדן
עם שחר, גופך מתעורר
ואת פולטת אנחה קטנה,
או נופחת

אהבה
שנה ועוד אחת, ממהרות.
ימים חולפים במרוצת זמן,
ואת מעצימה מופעך, לתפארת.
מסלול חיים מוכתב מראש.

גורל
אל תבכי במותי, בכינו די.
כך או אחרת, אסיים חיי.
אל תשכחי לנגן לי רוול
כשאחזיר נשמתי לאל.

הגות
אומרים, אדם קרוב אצל עצמו.
ומדוע רחקתי ?
אומרים, אל תסתכל בקנקן, אלא...
ואייה קנקני ?

קצרצר
קול ציפור,
שחר, אור.
קריאת עורב,
זימרת הדרור.

געגוע
"חבק אותי" אמרת,
ושברת שגרת חיי.
"חדל" לחשת, "נשבעתי".
ונותרתי אני ורסיסי.

מינימליסטי
אטמתי חדר בלבי

גורל
ניפגשנו בצומת מידע,
אור ירוק.
רצינו לעצמנו רעדה,
בתול ובתולה,

מינימליסטי
עכשיו
כשאת קוראת...

גורל
גרמי שמים לועסים
בפה נטול שיניים,
טווי חלומות.

קצרצר
עם שוך הסתיו
וחורף ישים פעמיו

געגוע
חיפשתי,
את לחישתך.
כמהתי למילותיך.
ערגתי, למכמני קולמוסך.

אהבה
לב אחד,
שני חדרים,
שני פרוזדורים,
רעמי שסתומים,

עצב
מבט עצוב בעיניה,
דוק ערפל זגוגיתי.
שני גוזלים רכים,
מקור אחד ריק.

קצרצר
לחבק בבואך,
ללטף חמוקייך,
לנשק את עינייך,
ללקק קימורייך.

הרהור
נשימתך האחרונה
טרם יקיצה,
נחלשה.

קצרצר
ידעתי.
ביום בו אתיר חרצובות,
אחשב כמת.
ונותרתי.

קצרצר
בטומנך פניך בשקע צווארי,
גם מבלי לומר "אוהבת"

קצרצר
צוווחת שנים חנקה בגרונה,
בפרוץ רעדת אביונה.
שפתיה נושכת, סוכרת נואשות.
היא ילדה טובה של אמא,
אותה לימדה, לא להביע רגשות.

הגות
בימים כאלה,

אני ספינה ואת קרחון.

קצרצר
שבור מפתח, יתום מנעול,
יד אוחזת אויר.
עצב ועצב מתערבים יחדיו,
נסגר חלון מאיר.

אהבה
נאחזת בקרן שמש,
כבחבל הצלה,
ומטפסת...

הרהור
פחד סתום נוזל מדרכי עבר אל עתיד לוט,

כי טוב, ויש מה לאבד, דברים בגו. הווה.

אכזבה
הותרת אותי ללא כח.
נטול חיות. כשמשון.
גזזת מחלפות שערי.
ברכתיני ברכה קצרה

כמיהה
תני לי עוד יום אחד,
כמו פעם.
תני לי לחוש שוב,
את הטעם.

אהבה
שהדי שבמרומים,
תן לי הכח,
בקץ כל הקיצין,
לזעוק, בטרם "שמע",

זרעי
בך נתתי, פרי ביטנך - ילדיי.
בך
רציתי לחיות, איתך להתאוות

הלל
כשראיתיך, ידעתי
שיחדיו נזיז גבינות.
נחצה עמקים ופְּסָגוֹת.

מינימליסטי
פוסע אט במעלה
וכבר נדמה,
אך הפסגה רוחקת.
זה הכתם המכביד

הרהור
קניתי לי יומן קטן,
בתחילת השנה.
הוא ריק. אף לא מילה.
רק כתמים מצהיבים, וטעמם מלוח.

קצרצר
היי את, עצמך. אהבי, או לא,
רק אל תהיי בובה על חוט,
לשרת האיש ממנו לקח האל צלע.

מינימליסטי
לחישתך חתומה בשעווה
בחרס בו טבלת ידייך.
גרונך הניחר לפרקים
אינו חזק דיו להמיס.

קצרצר
לך אקדיש שאריות
הוני ואוני.
לך אהיה חבר,
אהוב ומורה.

קצרצר
תני לי לישון לילה שלם בלי לחלום עליך
ואוהב אותך.

תחושתי
לך האחת, המציפה נפשי ביופי,
יהלומי מכתמייך, אחד לאחד
פניני מילים, ללא דופי,
לך זה שירי, בתודת הלב.

עצב
למכירה חיבוק חם
איני זקוק לו עוד
גווה נעלם מחיי.
למכירה אוסף מילים

הומור
ראש השנה הגיע, ובטני,
בריכת שחיה לראשי דגים.
סגולים.
אני משתגע. לא יעזור.

אהבה
מה יפו עופרייך -
צמד נכסף,
שאוהב לשחק
ולצחק בך.

מינימליסטי
את לי קשת בענן.
אורגת ימיי
צבעים.
עורגת לילותיי

הגות
לחיי חפצים קטנים,
בלתי נחוצים, משמחים.
מצלצלים, מנגנים, הבלי עולם אלקטרוני.
לחיי חפצים בינוניים,

מינימליסטי
אבק מתאבך,
פסיעות מתרחקות,
שש דמעות,
קומץ דפים,

הרהור
לשיר יש כוח,
להוציא, לפעמים לשכוח,
לסלוח.
שיר הוא גם אתמול

אהבה
כשאת מחייכת,
לי כמרפא.
כשאת אוהבת,
לי כ-צרי.

מינימליסטי
אלוהי העצב והשמחות,
שים מחסום לנתיב תשוקותי
בדרכם אל מוצא לשוני.
רסן בי אש לא דועכת.

רומנטיקה
את, פליאת אשת החייל,
שנים של לא, לא שחקו חן.
נעורייך שמרת ליום בואי,
מפגש הרי געש, מבט בוחן.

הרהור
מילים הולכות לישון,
אם אין דשן, להחיותן.
בכאב בטן, כיללת תן.
מילים, נודדת שנתן.

הרהור
נתליתי בכל כוחותיי
על המחוג הקטן.
מנסה, ככל יכולתי,
לעצור את מרוץ הזמן.

געגוע
התרגשות,
דופק מואץ,
רעד בידים,
חיבוק,

אהבה
את כה שונה,
כל כך אחרת.
לא כדף צפוי
בספר, או חוברת.

כמיהה
הלילה, בנפול כוכב שביט, לא הבעתי משאלה.
התשיבי נפשי ריקם, התרוקני מילואי ?
אקח צרורי הדל, מקלי ולחם ניקודי.
התבואי עימדי אל מסע ידוע מראש ?

אינטרוספקטיבי
חדלה נוצתי לטבול בקסת,
לא עוד מילות של יוצרים.
מוחי כמו נצור,
מתקנא... בכותבים.

מינימליסטי
בחדר האטום שלי
יש מקום לאהבה אחת.

רומנטיקה
במשכן מחשבותיי
פתחתי צֹהר
ונכנסת.
לא באִבְחה חדה.

מינימליסטי
עוד רגע שקט
ואשתגע.

עצב
מוסיקה מחדרו,
עור התוף נקרע.
ולבי נקרע קודם,
כשאמרת. ואני מת.

אהבה
באינך, אדע כמה הינך,
בהמצאותך, טבול היופי.
בהעדרך, הריק ממש מלא,
בבואך, אור נגוהות בתוכי.

עצב
אינך מבינה. חיפשתי דמות,
למענך, לא מפארת.
וחשפתי ערווה לא ארוזה
באריזת שי מתהדרת.

הרהור
בדרכי אל כבר לא,
נגנו לי RAVEL.
הנעימו לכתי, בבואכם.

אהבה
חש כדניאל בגוב האריות.
שיניים ננעצות, טובעות.
את שם בחוץ,
רואה אותי נטרף,
וקצרה ידך להושיע.

געגוע
חש כנמס אל תוך עצמי, נמהל באוויר.
עבר יום שקט, לא טוב, לא רע.
יום פשוט, בלי קולות נהרה.
סתם יום רגיל. אז למה

רומנטיקה
טופפת על עקבים דקים,
חורכת מדרכת העיר הגדולה.
נערה יפת עיניים, צועדת
ועצבות בלבה

געגוע
אשמורת מחליפה אשמורת
ועיני נעצמות מעייפות.
שעה רודפת שעה, ואני,
אני וגופי עוד כאן.

קצרצר
נָשַׁבְתְּ בִּי
וְהָיִיתִי כְּנוֹצָה
מִטַּלְטֶלֶת וְנֶחְבֶּטֶת
בָּרוּחַ

מצב
האט קצת, אלוהי
תקתוק שעון מהיר,
רסן בי מצבורי רגש.
למדני לשתוק

אהבה
שיני הזמן אינן נוגסות ביופייך.
משתבחת כיין הטוב עם השנים,
כולך, יפי רוחך, נפשך וחיוכך,
סוגה את בשושנים.

אלוהים
שבראתנו,
אני לא מאמין שבראתנו,
לא בדמותך ולא בצלמך.
חסר לב אתה, בשתיקתך.

כמיהה
שטות ספינותי בימים,
אחת ננטשה בדמע,
רעותה אמרה לי: "לך", פשוט.
סירה רמת תורן פנתה עורף,

אינטרוספקטיבי
כל עוד קורת גג מעלי,
שמחה בלב, וכדי צרכי, פת,
אמשיך, אחטא, לא אזעק "אשמתי"

מחאה
קניתי אלה חדשה מעץ
ויצאתי לרחוב. מוגן -
כעת אני בטוח.

מצב
תעתועי הזמן,
אני פה, רוחי היכן ?
חיכוך אבן בעור,
יש יאמרו... הומור שחור.

הרהור
שיר הוא כמו פרפר.
פרפר בר-יום.
שיר הוא כמו,
פרפר המנסה לעוף.

אהבה
את עצמי ראיתי בך,
כמראה,
לא קמורה, לא קעורה,
לא כעורה.

עצב
לא עלים,
לא כותרת.
נר זיכרון לואט,
כאן חיים פרחים.

כמיהה
פרח יפה הפנה אלי כותרתו,
נתאוֵיתי לכפוף אליו, להריחו.
ללקטו ולחפון עלעליו הרכים,
לגעת בשפתיי בעלוָתו, ללטפו.

כמיהה
גלי הים של פוסידון, וקציפתם
מלחכים צדפים בחופו של זאוס.
הולכים ושבים, באים וחוזרים
עד רעידת אדמה חורצת אמות הסיפים

הרהור
את
צופנת מילה
אני
מפענח

הרהור
שני סלעים
מכנה משותף
מתחת קו שבר.
סתיו מצמצם,

קצרצר
טיפסנו,
ירדתי,
עליתי,
נשארנו.

זכרונות
...תגיד דוקטור,
זה בסדר שיש לו
כזה קטנצ'יק,
והביצים ?

גן עדן
התרגשות,
דופק מואץ,
רעד בידים,
חיבוק,

קצרצר
קורא את פניך.
קורא את עינייך.
אך את ליבך,
קשה לי לקרוא בלי ניקוד...

ייסורים
צופרים מהדהדים באזניי,
דציבלים מעוותי צורה.
רעש מוזר, לא מוכר,
חוצץ ביני לביני.

קצרצר
התחיינה העצמות האלה ?
בכיתי עצמי בנוטשך ספינתי.
ולעת בוקר, בקומי משוכבי,
בלקוט מבטי שאריות ליל,

קצרצר
הן היו שבע.
בחלומי.
מתרחקות.
הכיצד אדע אם היו,

שואה
לו גדלו ידי כרצוני,
אמוץ חיבקתיכם,
שש מליון נשמות,
נר-תמיד בתוכי.

עצב
לא ידעתי שאינך רוצה.
לו לא ידעתי...
הידיעה "קצת" כואבת,
אך מובנת, מתקבלת.

עצב
בינות פרחים בשמורת הטבע, ראיתי אחד.
לא מראה לו, אך ריחו עז.
וכששחתי ראשי לצבור ריחו, כפף ראשו.
תפרחתו גנז.

קצרצר
הזמן עובר,
החסר גובר.
ניפגש אמרת,
כשהכל יסתדר.

אכזבה
שלוש נקודות...
במקום מילים מכאיבות.
כך העדפת. שלא אכאב.
אבל אני כן.

אהבה
בלילה בלילה, כשהיא מושכת אליה את השמיכה,
לא אכפת לי. אני מחכה לבוקר.
בבוקר בבוקר, כשהאור בוזק עלינו קרניו,
אני יודע שבלילה בלילה היינו יחד.

גן עדן
כשאת ממלמלת קריאת שמע,
מרגישה ב-סי,
אני פורט לך טרצה נהדרת
ב-דו מי סול

געגוע
מהלך על קצות אצבעות, נזהר.
בל יפול פרור מטעם שפתיך בשפתיי.
נישקתיני היום, כמו היה זה חלום,
וכל ישותי היוקדת, מתמקדת בשפתיי,

אהבה
שתים הן אהבותי.
את, ומי שאני חושב שאת.
שתים הן אכזבותי.
אני, ומי שאני בעינייך.

גורל
עד מתי תבקשי אתנן הדם ?
לא רווית, לא שבעת, ארצי.
זעקות פרחים רכים לא יניעוך,
תאוות קרבן אדם, חדלי מכורתי.

געגוע
אזכור ! אמרתי.
עכשיו ! בקשת.
לתמיד ! עניתי.
בלי קול.

קימו
ככל שאקרב.

הגות
לא נבראתי בצלם.
לא דמותך לי, אלוה.
נוצרתי מעגל הזהב,
גחמת זקוקי מרגוע.

אלוהים,
תן לי סבלנות לשמוע ולשתוק.
להבחין בין כאב לנימת צחוק.

אהבה
טווים יחדיו פיסות חיים,
כתשבץ של אוהבים.
משתפים עבר, הווה עתיד,
מילים של כן ותמיד.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
היא ואני
משפט שכתבתי באישון ליל,
היכה בי כפשיט. ואני -
אבדתי חוזקו של קורנס.
אם יקרני, איה אני נס ?

השקט סביבי לא טוב לי. כוס היין רק הגבירה את המועקה.
אני מוקף אהבה ולא מסוגל להחזיר.
מנסה לעשות סדר בראש. נוסע, עוצר באדום. הפכתי עבד לחיים.
לא רוצה לעצור... אני שחור ולבן. לא אדום. אדום זה אהבה.

אינטרוספקטיבי
הבטתי אל תוך קנקני וראיתי
אלפי פיסות מראה בלתי סדורות.
חברתין לאחת ודמותי לא נשקפה.

אני כל כך עייף. כל אמריקה על הכתפיים שלי. זו לא חרדה. זה
סיוט, שלא נותן לי מנוח. לא מדובר ברוע, רשע, ועוד כהנה וכהנה
הגדרות. טרוף !!! טרוף שנכתבו עליו ספרים, נרקמו סרטים, וכולם
קטנים מהמציאות החותכת.
ההרגשה היום - היום שאחרי - זהה לתחושה ביום הרצחו של י

היא ואני
ולכאורה הייתי אמור להצמיח שריון,
כ-צב.
אך בחרתי שלא לאטום.
לא את לבי ולא את נפשי.

אינטרוספקטיבי
את הארוחה המפסקת, החלטתי לדחות קמעה.
אכין עצמי לקראתה, הכן היטב.
תהא זו ארוחה סופית ומוחלטת,
האחת והיחידה של סוף חיי.

אבא, אתה לא חסר לי. אני רואה אותך כל יום, במראה. דמותך
והתנהגותך כל כך טבועים בי, עד כדי קילוף סיד מהקירות. לפעמים
אני רואה אותך ורוצה לצעוק... דיי !!! צא ממני !!! טעית. טעית
בגדול. איך הקפדת לומר לי בכל הזדמנות "ממך לא יצא כלום".
וניסיתי, אתה יודע, הו...

היא ואני
פרץ דמעות, איזו התחלה בנאלית...
והרי זה חלק ממני. אמרת, הקשבתי, וזה קרה.

היפרדות
סר הטעם של פעם.
לא מקל, לא גזר.
רחקת שנות אור,
השלכת כלי עזר

אינטרוספקטיבי
"אולי תסתכל לאן שאתה הולך?", שאל קול נשי צרוב סיגריות,
מיד לאחר חריקת הצמיגים שניערה אותי מההרהורים
והחזירה אותי למציאות.

היא ואני
חומר שפרסמתי באתרים אחרים זכה שם לתגובות אוהדות ביותר
וכאן... לנקודה אחת. באתר זה, כפי שנכחתי, ככל שמכבירים במילים
גסות, כך
רב הסיכוי לזכות במקום נכבד, לעיון, תשומת לב וכו'. ראוי לעיון
ותגובה !

הרהור
ידו של המוהל שלי רעדה
והוא הסיר לי את המצפון,
יחד עם הָעָרְלָה.

הרהור
שקר לבן,
לב אדום,
אור ירוק,
כמיהה

אינטרוספקטיבי
כרישים פעורי לוע בקו המים
חוסמים חיותי הנלחמת.
.

חלום
הלילה חלמתי עליך. כמעט ולא השתנית. אותו מתאר פנים, אותן
עיניים בורקות, שובבות. זויות חיוכך איבדו משהו, אולי אלה
הקמטים שנוספו, בכל זאת עברו שנים מאז שנפרדנו. בחלומי ראיתיך
פוסעת מעבר לכביש, על המדרכה הנגדית, הרוח פורעת את שערך ושולי
שמלתך מתנפנפים קלות.

אוטוביוגרפי
חמש שנים ממגע הזהב,
שאיחה את היותי.
חוגג את השינוי הגדול,
מכמעט מת לכמעט חי.

פנטסטי
הרגע כיוונתי אלי את המאוורר והתחלתי לכתוב
את יצירת חיי.
אוציאה לאור ביום מותי. מישהו מת משהו נולד.
נחמד.

אהבה
יש אהבה וירטואלית.
יש אהבה אפלטונית.
וכשכל זה נגמר,
ונותרת חברות...

געגוע
יש לי מליון מילים באמתחתי, שמחכות להאמר. השתיקה
אינה מכילה אותן. אני רוצה לספר, לשאול, לשיר, לבכות,
והכל במילים, בהברות ובקטעי משפטים.

אינטרוספקטיבי
כמדבר צחיח, לא רווה טל,
כך חוויתי, מעצמי מושל.
גוף לא שקט, נשמה בטרוף,
צובר מנוחה, בטרם אצוף.

אהבה
עכשיו אני מוכן למות.
מדיף ריח טוב של מקלחת,
שערי סרוק, ציפרניי עשויות,
עור פני חלק ונשימתי טובה.

זה מגיע. מפעפע, עולה, מתמקם. לא, לא נושא לכתיבה. רק צורך. את
הנושא אמצא או לא, העיקר לכתוב. אתם הפסיכולוגים שלי, מחיר
מבצע. הגוף מרוקן לחלוטין. הראש גם. רק קצות האצבעות נותרו,
מהססות, הטקסט לא זורם. למחוק ? ואם כן, לאן יעלמו המילים ?

לעם לבדד ישכון, ולשאר העמים,
למגירים דמעה, לצוחקים,
לתינוקות בלול, עטויי חיתול,
לבאים בימים, עלינו נשענים,

יצאתי לחפש את קו האופק של הבדידות. קרן שמש
מסנוורת רמזה לי לרכב עליה, לכיוון שלא מופיע במצפן.
אין בדרך כבישים, או רמזורים, רק מעברי חצייה.

הרהור
שִׁכַּנְתִּי חרוזייך בחדרי לבי
ובפרוזדור העליון.
מחר, לא לדרוך -
יום ניקיון.

שפל זנב קרב אלי,
מבט מתחנן בעיניו,
לליטוף.
באותו רגע קינאתי בו

אוטוביוגרפי
הכי מעצבן זה ללכת לישון סתם. כאילו, בלי התרגשות לפני כן.
משהו, נגיד איזה זיון טוב, ספר מעניין, ציפורי לילה בגל"צ,
משהו. מה שלא יהיה. אפילו זיון בינוני. עכשיו אני יושב פה כמו
איזה פוץ, המיטה שלי צועקת, מחכה לי, ואני בחוץ. אפילו הקפה
נגמר. יד שמאל שלי כמעט

הרהור
לכן תודתי, נשמות טובות,
המסתופפות בחדרי לבי.
אתן/ם לי עונג, כצוף הפרח,
כשיקוי.

...למקרה בו שבקתי חיים, לא שיש אי אלו רמזים.
בעוברכם על בור קברי, המכוסה בחול ופרחים,
חלקכם תהנהנו ראש, תוך צקצוק לשון, ותאמרו,
פרא אדם, תמיד היה כזה... שונה, מה בער לו ?

מכתב
לשמוע קולך ממרחקים
ולדעת,
שעוד טיסה נחתה בשלום.

הרהור
אני אוהב לשתוק, בעודי מתבונן בך ומקשיב לנשימותייך הסדורות.
שאיפה חרישית ונשיפה, ושוב, וחוזר חלילה, כשעל שפתייך חיוך
שרק יודעי דבר מבינים את משמעותו. הסומק הפרוס על לחייך
מחליף אט את את צבעו לגוון הטבעי, השינה מעמיקה. שקט ענוג.

לפני כמה ימים בכיתי אותנו. עבר לי, הוצאתי, היה טוב. היום אני
לא עצוב. סתם יום שישי ואתה כבר לא פה ארבע עשרה שנה. לא, לא
הדלקתי נר זיכרון. פשוט לא כיביתי את הקודם. שמע, יש לי המון
מה לספר לך. לשאול, להתייעץ. מתי תתפנה שוב ? נדבר.

אהבה
מאוחר, שעת לילה,
בוקר כמעט,
שעת הדרורים הקמים,
ואת, בזרועותיו חבוקה,

היפרדות
אני מרכין ראשי בפניך, רחבעם,
איש אוהב ארץ, אוהב אדם ועם.
לו שמרת נפשך בפני זדים,
לא היינו בכאב, מחר קוברים.

אינטרוספקטיבי
שני גופים לא מושלמים,
חובקים זה את זה.
מהות השלמות, בשר אחד.
אקורד הסיום צורם, צורב אנושות.

אל הילד שאף פעם לא חווה מכאוב.
אל הילד שלא שם קצוץ על כלום.
אל הילד שאני כבר לא.
אל הילד שאני מדמיין...

מכתב
נפגשנו שוב. השיחה לא קלחה מי יודע מה. אני הייתי הדומיננטי.
אבא, כדרכו, לא אמר מילה, אפילו לא מבט תוכחה. אפשר לומר שאני
דיברתי עבור שלושתנו.
שנים שלא שוחחתי איתך שיחה של ממש.

הרהור
סלח לי, אלוהים,
אם חטאתי פה ושם במגלומניה.
ואסלח לך

הומור
חמותי מוזמנת אלינו לשבת, לארוחת צהרים.
היא בטח תזיין לי את השכל איזה שעתיים.

אהבה
עיינתי במילון בערך אהבה -
ולא הבנתי.
אז קניתי אבטיח, להמתיק לך
כשתבואי.

ארצישראל
תנו לי משהו עצוב. עצוב עצוב, בסיסי ביותר. לא איזה רב-אנס שלא
נשפט, או ילד שנחטף, לא בורסה מתמוטטת או פלסטינאים רעבים, תנו
לי משהו שורשי, תנו לי לאהוב ולכאוב, כדי שאוכל לשוב ולכתוב את
השמאלץ הרומנטי שלי. תנו לי סבל אמיתי, כאב לב הכי חזק שיש,
ותקבלו בחזרה ש

הרהור
אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב.
לִכְתֹּב שִׁיר אֶחָד,
כָּל כָּךְ טוֹב, שֶׁאַחֲרָיו
אוּכַל לָנוּחַ עַל זֵרֵי דַּפְנָה

ארצישראל
דשא ירוק, ריבוא צופים,
בכל צד אחד-עשר שחקנים,
והמתח... נורא.
קרבה ובאה שעת ההימנונים.

היא ואני
על שחבשת כפפות איגרוף
לרכך.

אבל...


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא?
ומצאתי.
מצאתי בך הכל.
חוכמה, תבונה, יפי אופי

אני לך חוף מבטחים,
נושק אדוותייך הרכות,
מוצף בחדוות חיים.
את לי גאות, את לי ים

את לי אדם ושיר,
מתנת חסד, כוכב מאיר.
באר שופעת של חוכמה,
כולך נועם, עיתים סערה.

אכתוב
מילות אהבה
על תְּנוּךְ אוזנך.

אנשים אוספים תמונות,
ואני אוסף חוויות.
הכנתי לנו אלבום מיוחד -
אלבום זיכרונות

רואה לך בעיניים
השתקפות של אז
ושל היום. פעמיים.
אך חיוכך המתוק

ונוס, אלת האהבה שלי,
ראיתיך במלוא הדרך,
היופי במלוא התגלמותו.
פאר תּוֹאַרֵךְ משוש חיי

אותך,
לא בגלל ולא למרות,
כי אם בזכות...

טרם בריאה,
היית את
והייתי אני.
ולעת רצון, עת ברכה

אני כותב וקורא.
כותב עצמי לדעת.
קורא, אותך לדעת.

את מציפה אותי
בנשמתך.
את מקיפה אותי
בחוכמתך.

יושב לו בורא עולם בלשכתו,
מחבר חיבורים, מזווג זיווגים,
יוצק תוכן לחיי הברואים.

ראיתיך היום, יושבה
בדד.
ולא היית כמי שכְּפאה
שד.

בבוא יומי,
בואי אל האבן, אהובה
וכתבי, בידך הענוגה,
הוא מת מאוּשָר...

כל שתבקשי, לך יהא,
רק בקשי.
כל שתחפצי, לך אתן,
רק חִפְצי

את האש הבוערת בי,
אש התמיד.
חיבור נפשות
של עבר, הווה ועתיד.

עם בוא האביב,
בשמיים ענני נוצה,
מחייכים
והמיית יונים מסביב.

אתך, נערה, יום יום חג.
נפשי רוננת, צוהלת,
לבי מנתר וחג.
פסח ממשמש ובא

בין שמש, מפזזת קרניה
לגשם מענן,
דמותך בי נשקפת
ואני, כֻּלִּי רן.

כשראיתיך לראשונה,
חשתי כה נפעם.
כשאחזת בכף ידי,
לבי בעצמה הלם.

הייתי ספינה נטרפת
ואת לי עוגן.
עמוד התווך, כתף ואוזן.
לבך רחב אלי

גם בשוך הפרח כותרתו,
השמש ממשיכה להאיר,
ציפור הנפש אינה חדלה
לפרוח ולשיר.

את מתחדשת לי,
יום ביומו.
בחירתי בך מדי בוקר,
ולילה, שעת ירח ברוּמוֹ.

כשלפתע מתגנב חשש ללב,
ששלומך אינו כתמול שלשום.
כשמחשבות רצות ואין עוצר,
מבקש סימן שאת בטוב

מקיץ באשמורת שנייה
מחלום ביעותים נוראי,
מלטף כסת הנוצות ושואל

באתי אלייך, לשמוע לחישות חנוקות בין סדקייך,
לדרוך על מדרכת אבנייך, כמו לחפש תשובות ביניהן.
ראיתי פנים חתומות של זקן קשור אל כלב ברצועה,
פנים צוהלות של נערה קצוצת שיער, או מה שנותר.

בגבור געגועיי
אשים פני אל המדבר,
אל אדמת טרשים ועקרבים.
אשכב, אניח ראשי על סלע

בדרך הרביעית קידשתיך לי,
בצנעה, בטוהר, בביאת הלב.
ארבע כוסות אשתה הלילה,
אחכה לבואך עם רוח נושב.

אוהבך, כ-שמש
הלוטפת אדמה בקרניה.
כ-שמים, העוטפים
עולם ומלואו בכחול.

בזכותך, אהובה,
העולם יפה שבעתיים.
אותך, נערתי,
אשא תמיד על כפיים.

בין הברק לרעם

מתנת חיי בידך הפקדתי,
למשמרת עולם.
נשמת אפי בה צְרוּרה,
רגשותיי, כולם.

את האושר שלי, המושלם,
בחצות היום ובחצות הלילה.
בחיוך וצחוק משוחרר,
הרמתיני מעם.

בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי קוֹרֵא,
אַתְּ מוֹפִיעָה בְּמַחְשְׁבוֹתַי.
וְאָז, אֵינִי יָכוֹל לִקְרֹא,
אֵלָא אוֹתָךְ.

אני אוהב לחשוב על עצמי, בלילה.
בחושך, לא רואים את הפגמים.

יש, ודמעה חומקת
במורד הלחיים,
באומרך מילה,
או שתיים

השנים חולפות ויופייך משתבח,
כולך אור, יופייך משגע,
מאירת פנים כחמה, כירח.
רואה את זיו פנייך הקורנות

מילותייך החמות נישאות אלי
על גבי רוח החורף הקרה,
ממיסות ועוטפות אותי
בטובך, ביפי נשמתך הברה.

ושוב מוטת כנף נפרשת,
חוצה עננים ושמים כהים.
מילות ברכה רועדות,
טרם תצלחי ימים והרים.

את מציפה אותי ביופי.
יפי נשמתך, יפי נפשך,
יפי הווייתך המושלמת.
בראותי אותך...

בציפייה דרוכה לבואך, הברוכה.
לבנת צוואר, יופייך כברבור.
לשמוע מפיך מילת ברכה,
להביט בראשך העטור.

ברוך אתה ה' אלוהינו
העושה נפשי
מילים מילים
שורות שורות.

גן העדן פריו נתן,
שפתיים יישקו.
תפוח וצילצלים,
עינייך אור נגוהות

בת חורין שלי,
כאליהו הנביא באת אלי,
במרכבת אש זוהרת,
יפה שלי, רחומה ונהדרת.

בת קול יצאה משמיים
ושלפת חץ מאשפת חיצייך,
קצהו טבול בשיקוי אהבה.
ירית לעברי ותפשתיו

גברת שמש ואדון ירח,
שמחים לשוחח.
היא חייו תאיר,
הוא יכתוב לה שיר.

גלים של תכלת אפפוני,
כתכול ים ושמיים,
כחרוזים שחולים בחוט,
ורטט עד קצוות ציפורניים

כל עצמותיי אומרות געגוע.
הלב, המוח, נשמתי לנשמתך.
חש היותך בהיותי, כמרגוע,
את האחת, ואין בלתך.

היום הגעגוע צבעו כתום.
אל מבט עינייך היפות,
השופע חום.
מלקט לך שירים

הקמנו לנו משכן קט,
אותנו להכיל, מקום קודשנו,
בו שתי נשמות נמזגות לאחת.
בראנו לנו דָלֶת אמוֹת

דיברתי עם האושר
ובקשתיו,
כי ינקוש בדלתך
יום יום, יאיר פנייך

גם אלפי מילין
לא יאריכו
את הקו, העובר
מלבי אל לבך.

תכלת מלבושייך כשמי מרום
ומבטך כיער עד, יפי הבריאה.
חיוך קסום, מילמול שפתיים,
והבטחה, בלי מילים נאמרה.

דמעותייך, כפנינים בוהקות,
אבני חן יקרות, נדירות.
אלקט, אחפון בכף ידי,
אנצור לתמיד, לדורות.

לפאתי מזרח סתווי,
עלי שלכת אדמדמים
וזריחת השמש העולה
לעינייך, דרך עיניי.

כשסיימת למלמל "אלוהים"
ונשימתך חזרה לעצמה,
העברת לשונך על שפתייך

הפתעות, כתוּפינים,
מתוקות כסוכריות,
לך, לשמח נפשך.
לראות את החיוך

בואי אתי אל הר הקפיצה.
נפרוש זרועות, כעוף החול,
ככנפיו של איקרוס האגדי
ונשוט בשמי רקיע

חרטתי שמך על חול רטוב.
מעליי שמים תכולים, צמרות אורן,
הרחק מהמון סואן והמולת הרחוב.

אף טיפת גשם
לא תמיס את אהבתי אלייך.
חשרת עבים לא תסתיר
את השמש הזורחת מעינייך.

קני אותי בזול,
חיבוק והבטחה.
ואז חכי.
אומרים שהערך יעלה.

מבט קצר שלך
טוען אותי,
ממלא מצבריי.
קולך המתוק משכרני

חוה נבראה מצלע
ואת נבראת מלבי.
בזמן, במקום, עלִינו
יחדיו, מתהום, למרום.

והגיתי בך יומם ולילה,
את, שהולכתיני אל נווה מדבר,
אל מחוזות נפש, ראויים מסיר הבשר.
שהוצאתיני מעבדות לחירות

והיה אם תכתבי לי שיר,
ארקוד כמטורף, בחוצות העיר.
יהא לבי כה רחב,
הן תדעי, כתמיד,

מטייל על הגלובוס
ואת אתי, אחוזה בנפשי.
למרחקים אין משמעות
שהרי היחד שלנו חוצה גבולות.

אומרים, האהבה היא עיוורת
אך עיניי פקוחות לרווחה לראותך,
ואוזני לשמוע, לקבל, בשקיקה להכיל,
הן נדע זאת שנינו, לא יתכן אחרת.

סומק לחייך כדובדבן,
ועינייך כה זורחות,
בהושיטך ידך,
מעצמן.

את הולכת ומשתבחת,
כיין טוב.
בגאווה אוסיף -
כל מבט אלייך נסוב.

זכיתי לגעת באור,
בברבור לבן הצוואר,
ביפי השושן הצחור,
מעפר צומח

שיר אשיר לך, נערתי,
למחוזות חפץ אובילך,
כלילת נוי, מכורתי.
איני בוחן כליות ולב

אני רוצה לכתוב לך אהבה,
לטעת בך זרעים של שמחה.
מגייס לעזרי את הטבע ויופיו,
ומבין. זה הטבע שלך ויופייך

שיר קטן,
טרם הגיע זמנך.
נומה,
עד ימלאו ימיך.

יש לי חבר חמוד,
תמיד במצב רוח טוב -
כזה mood. מאה אחוז.
הוא שייך לקהילה הגאה

ימים עמוסים,
תכונה מטורפת,
עומס טרום חגים.
אצים רצים, כנמלים

צולל אל עומקן של עינייך,
רואה דרכן את יפי נשמתך.
יודע, בלי צל של ספק,
מסלול חיי נסלל למענך.

כשאושר ושמחה
חוברים להם יחדיו,
בראותי אותך מולי
ממש ממש עכשיו

שותים מרק מהביל בבועה שלנו.
אל תגעי בה באצבע חדה,
שזו לא תתפוצץ.
בואי נמשיך לחשוב...

תפילת הדרך לך נתונה,
לכל עת, זמן ועונה.
בהולכך ובשובך,
לך אחכה, בהמתנה.

חיי נצח לך מובטחים,
המובחרת בנשים.
הן לא ייתכן שנפש כזו
ויופי נדיר, ייעלמו מן העולם

מציאות וחלום מתערבבים
ומשרים עלי געגועים.
חלמתיך, בדמותך של פעם,
ונֶעוֹרְתִּי שוב ושוב

היום טמנתי בקרקע זרע,
לשיר הבא שלנו.
יכה שורש, יבקע,
יגדל ויֶעֱצַם, כאהבתנו.

על כנפי נשרים,
כיונה צחורה,
מעל ימים ואגמים.
נפשי אלייך כלתה

כל שיר שלנו
הוא ילד, משותף,
יְלוֹד של אהבה.

ראיתיך היום בקו האופק,
עינייך מצחקות, צוהלות שפתייך.
היית שם מלכתי, פנייך הטובות,
את ואני, ים ושמיים

עת ברוכה לנו, לא עת שיגרה.
ימים של זמר, ברכה ושירה.
ימי זהר, אושר ונחת,
שעות ציפייה דרוכה

ימים של חג,
של כן, לא ואולי,
שמש זורחת, ענן ברקיע,
וחיוכך מכסה הכל

בראותי אותך,
השמחה חוזרת לשכון במעוני.
חדרי לבי ששים לקראתך
ואור בפרוזדורים.

ידיים עוטפות גוף,
נשמה אוחזת נשמה,
כמיהה ל-יחד רצוף,
כאוויר לנשימה.

את כאתרוג נדיר,
עטוף בצמר גפן,
לבל יאונה לו כל רע,
בקופסה מהודרת

אני רוצה לצאת מתוך עצמי,
לקצת. כבר לא פוחד.

הופעת לי כברק וכרעם.
עינייך הנוצצות, אור נגוהות.
שפתייך הרועמות בצחוק,
מלבבות נפש, כה מתוקות.

לך ימיי ולילותיי,
נפשי ותשוקותיי.
בך אֶשְׁזוֹף מבט,
נפש רחומה

...ואז הופעת, בגאון
ושינית עבורי מהלכו
של כוכב הצפון.
הארת עיניי במבטך

אני כותב את החיים
והם כותבים אותי
בתמורה.
פעמים בדיו שחור

אספר לך מהו געגוע.
לאחר שעה,
לא בתום שבוע.
כשהלב הולם בעוצמה

איני זקוק לשעון.
בחשבי עלייך בפעם השישים,
יודע שחלפה לה שעה.
את הקול הפנימי שלי

איני מֵצֵר על מרוצת ימיי
כחללית בין עולמות,
במהירות האור.
ימים ושבועות חולפים ביעף

המחשבות שלי הן כמו לטאה...

היא נראתה כמו מליון דולר.
הכרתי אותה. שנים.
תגידי, כמה ?
בשבילך, רק מאה וחמישים.

ברגעינו הטהורים,
בעודֵנוּ כִּבְתוֹך חלום,
קדושתך לי, האחת,
כמעמד הר סיני

לשיר שאשורר לך
תהא מנגינה מיוחדת,
נעימה שתילחש באוזנך
לעת ליל ובסער היום.

את, כציפור שיר,
פורשת כנף,
ממריאה אל על,
מלוא כל הארץ זמרתך

כשאבוא
אל מפתן קדושתך
כזקיף ניצב בשער,
ירננו השמים שירה

כשנהיה יחד
תחת כנפי הדמיון,
נדע שהשכינה שורה עלינו
ואנקתך תבתק שערי שמים.

כתוב, אמרת לי
ויצאתי אל הכביש, לבדי.
האספלט מתחבר לי לגעגוע.
נסעתי, לוגם את החשיכה

גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת,
לֹא-אִירָא רָע- כִּי-אַת עִמָּדִי.
כי אפול לבור שחור,
בו תהא נשמתי כבויה

השמש הזורחת כיבתה
תאורת החירום בחדרי לבי.
רק בפרוזדור העליון
הותרתי נר קטן

את האגם המוזהב שלי
ואני לך נחל,
המפכה מימיו אלייך
בפִּכְפוּך של אושר

להיות נאהב,
להקשיב ללחישתך,
לדלג בשמחה מעב לעב.
לשמוע צחוקך

דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַלְמֹתַיִךְ
כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.
שיר השירים פרוש לעיניי ואת נשקפת בו, ביופייך.
הכיצד אין חוכמה בשירה זו, אלא יופי בלבד?

על כס מלכות אושיבך,
רם, נישא פְּאֵרוֹ, וְשָגִיב,
אשזור פרחים לראשך.
כהינומת כלה ביום כלולות

מודה אני לפניך, אל עליון,
על כל הטוב שהענקת לי.
על האהבה שהכנסת אל חיי,
על בינת הלב והרגישות

לשמוע קולך בשעות קטנות של לילה,
לספוג, לקלוט, לחלוק, ובעיקר,
בעיקר לנשום.
להאזין לסיפורייך משכבר הימים

משתרע על פלומת עננים רכה,
רק מלאכים סביבי, וכנפיים
ואת לידי, יפה, טהורה וזכה.
כאן, במרום רקיע, שקט הס

כציפור במעופה אל חלונך,
נוקשת מקור בזגוגית,
כעוף השמיים, לקראתך.
מִשוּט בארץ מולדת

אוהב לשמוע דברייך,
הגיית המילים,
משחק האותיות
נימוח בפיך, נֹפֶת צוּפִים

ושוב, משק כנפיים נשמע באוויר,
ציפור גדולה נושאת בחובה מִיטְעָן יקר,
ממריאה אל על, אל ארצות ניכר.
פסעי על מדרכות העיר, טעמי מטעמיה

עץ יפה נוף נִקְרָה בדרכי.
נתתי בו מַבָּט, והפּוּר נפל,
תְּהֵא תִּפְרַחְתּוֹ מַתָּת לך,
פרח חיי. פרח עֶרְכִּי.

מבע העיניים,
מתיקות השפתיים,
משכננו הקט מכיל,
בשניים.

צמד חמד משמיים,
כי נועדנו, זאת נדע.
תחושת לב ברורה -
אמת היא, לא מדע.

מודה אני לפנייך
על כל הטוב.
על חיים ללא מכאוב.
על גנך

מודה אני לפנייך
על כל שחר,
קורא "שמע" עם ליל,
בשמך.

מורתי,
ממך למדתי עיקר וטפל,
להבדיל בין חושך,
אור וצל.

פנים טובות, מבט רוגש,
מלכת היופי, חוץ ופְּנים.
לב חומל מצית בי אש,
יודעת קשב, ברוכת מילים.

את מציפה אותי בטובך,
בך נשביתי, לתמיד,
ביפי עינייך ולבך.
בטוהר מידותייך, אופייך

יצאתי לחפש מילה חזקה מהשורש א.ה.ב.
חיפשתי במילון, בספרים, בשירים לרוב.
פניתי לשווקים, לסמטאות אפלות
נועצתי בכרכים עבי כרס ובמקורות.

ידיים בערגה שלובות,
עיניים אוחזות עיניים
בשתיקה נרגשת,
וסערת לבבות.

כמשה בתיבה,
בין קני סוף וגומא
נמשיתי לך,
לעת שמש בצהרי היום

גשם ניתך,
מוחק שאריות ניסן.
כלב מרוט
מכשכש זנבו

יחדיו, בדו מז'ור וסי מינור,
חלקנו עונג, הקשבנו קשב,
לנגינת פסנתר וצליל כינור.
בוקר מיוחד, ושנינו אחד

ימינו פרוסים, עונות ושנים,
שקיעה ולבלוב, צניחה ופריחה,
מחשבות, שירים והגיגים.
ימים ולילות, מהנץ החמה

וכי תחלש נביעת מעיין נעורייך,
אשקך מכף ידי, משקה מלכות,
אשיב כוחך ועצמתך
כמימים ימימה.

מצאתי בך מזרח ומערב,
ארבע כנפות תֵּבֵל בך שוכנות.
עולם ומלואו של חוכמה ובינה,
ידע, הכלה ומלוא הספל תובנות.

ציפור שיר שלי,
בשם שש מיליון נשמות
הריני קבל עם מצהיר,
על גבי זה הקיר

יפעתך, כשיבולת זהובה,
מקור חיים, מחיה נפשות,
גרגריה מתפקעים מטוב.
נשלב ידיים במסע ארוך

אספר לך בשיר ואוֹמֶר,
עד כמה את לי רוּחַ,
לא רק חומר.
ממך לומד, יונק תבונה

לילה לבן,
שברי משפטים הזויים
מתרוצצים בראשי
ואת ניבטת בי

נוסעים במרכבות אלים -
קר בחוץ,
אל מרחבים עלומים -
רוח מנשב

לשבת יחד שלובי ידיים
לעצור הזמן מלכת.
לחוש בקרבה זה לזו,
הן הנפש כאן מוֹלֶכֶת.

יצירת פאר שלי, טהורה,
את לי ראש מעייני, מכורתי,
נפש אהובה, רחומתי ה-ברה.
כל עשרת הקבין נטלת

אל תעירי את העצב שלי
הוא רדום, כנגיף.
ישן, בחלום מתוק.

ניסיתי לספור שישה מליון.
עצרתי ב"חי".
אספתי גרגרי חול, ברוח
ושחררתי.

שבת. נכד אהוב בנמנמת מצוייצת בדמויות גיבורי-על.
סבא, ספר לי על שיגועים שעשית, כשהיית קטן.
אני מפליא בו זיכרונות, אוזניו כרויות ועיניו כלות.

נערתי המושלמת,
בשומעי אותך, ובראותי,
נפשי כה נפעמת.
הן לך אמרתי

נפשי אלייך הוֹמִיָּה,
בת ציון שלי, אהובה.
מפאתי מזרח ומערב
אתך אהיה, בקור ובשרב.

צחוקך, מרחיב מפתני חדרי לבי,
חיוכך מזרים חמצן לריאותיי,
מאשיר ומעשיר את רוחי.
כבר לא תולש עלעלי כותרת

כטוֹטָפוֹת בין עיניי
על קו הרגש הגואה.
כפרוכת נפתחת ביד רועדת.
כך השיח בין הלב והמוח.

לטאה חמודה מחליפה צבעים,
גופה זוהר בשמש, מתחרדנת.
שוכנת קבע בעציץ המרפסת,
בוקר טוב, היא לך אומרת.

מריץ בראשי את סרט חיי
ובו את מככבת, יחידה.
ימי חלדי לך נערתי,
לי נוי וחמדה.

צועדת על מדרכות אבנים,
בעיר סואנת, גדולה,
בעיניים פקוחות לרווחה,
פוקדת חנויות וקניונים.

רתמתי עצמי
אל יָצוּל עגלת חיינו,
לטפס במעלה ההר.
ללא היסוס

צללתי אל תוך עינייך וראיתי תוכך.
אשת אשכולות, מלאה כרימון,
חכמה כשלמה המלך, תבונתך המון.
שובבותך, הס מלהזכיר

עוד יום יעבור, נשוב לחייך.
זקן אחד יכרסם פיסת לחם
גרומה
בשיניים, ילדיו קנו לו מתנה.

זה הרגע בו השיר מתהווה,
הזמן שמרגיש נכון לך לכתוב,
לך, שאלייך כה מתאווה.
יצאתי לנסיעה קצרה, לנשום

חיי פרושים על כף ידך,
בבואי ובלכתי,
בצאתך ובשובך.
נשימותי, נשימותייך.

את לי עמוד האש,
להנחותני דרך, בְּבִטְחה,
ממדבר צִיָה, חתחתים,
אל הארץ המובטחת

בקוראי את שירייך
אני מבין עד כמה
ארוכה היא דרכי,
אל עץ הזית

את לי נווה מדבר,
באר מים זכים,
להרוות נפשי הצמאה
אלייך, מתנת חֶלְדִּי.

יש ועצבות מחלחלת,
סתם, מחשבה טפשית,
חסרת תוחלת, ואז -
את באה ובקולך הלוטף

והנה, שוקע היום,
מחליף מאור במאור.
אלומת חוט להט צהבהבה
צורבת עורפי, חורכת עיניי.

בקומי, בשוכבי,
בהולכי, בבואי,
את לי אושר.
וזה לא מובן מאליו.

פנינה נדירה שלי,
זכה, טהורה וברה,
אני לך צדף, מגן ועוטף,
אוזן קשבת וכתף.

פרח הפסיפלורה הביט בי,
כאומר
הנני, קחני,
הושט לבחירת לבבך.

שח לב אל לב,
כשאנו יחד
ואותך מדובב.
פרח לפרח אגיש

כפרח, אטפח אותך,
היחיד בגינתי.
אכפוף ראשי להריח
פקעותייך, ניצנייך

אשמורת שניה מקבלת פנינו
בזיו חומה, עוטפת ומכילה.
שעות הלילה כסיפור עלילה.
כלבים כבר אינם נובחים

כשאהיה בכסא גלגלים,
הצמידי לבגדי טלאי צהוב
ונצעד את מצעד החיים.

אספר לך...
את לי קוסמת,
אתך אין רגע דל,
לעולם לא משעממת.

קיוטו,
עלווה כתומה,
טיפות הגשם
ואת

בהניחך ראשך בשקע צווארי,
המילים מפנות מקומן, נחות.
אלה רק הנשימות שמדברות,
והנשמות, מתעופפות, פורחות.

בחושבי עלייך, נפשי רוטטת
כאותם עלי צמרת,
נידפים ברוח,
על עץ רם.

לבי, בזכותך יפתי,
כגינה פורחת.
את, ניצת התפוח שלי,
מסבה לי רוב אושר ונחת.

הרוח המנשבת מזכירה לי אותך.
סוערת ורוגעת, נושפת ומלטפת.
עצי האורן מתמסרים לתנועתה,
נעים ונדים, משתחווים לעוצמתה.

את לי אהובה,
רחומתי,
דגולה מרבבה.
אותי יודעת

רציתי לומר לך, נערה
את לי האור, המאור
בקצה המנהרה.
חמדת ימיי ולילותיי

חשבתי הדממה תהסה הרעש בתוכי
ובחרתי לפסוע בין שבילי המחר.
הרהרתי במילים של אתמול,
כיצד נמוגו, נטחנו עד דק

שלפתי קלף מחבילה
ודמותך ניבטת בו.
עיניים מביעות תום,
מבט מתוק, מצודד

שבתי אלייך מכורתי,
אל זרועותייך הפרושות,
יפי שבילייך, רחם מולדתי.
באתי ובאמתחתי חיבוק

פני לי שורה ביומנך,
שיר השירים שלי.
שמרי לי מעט מזמנך.
ואשמור על החופש שלך

יוֹשֵׁב בְּכֻּרְסָא נוֹחָה
וְקוֹרֵא אֶתְכֶם
עַל מַאֲבָקֵי שָׁחֹר וְלָבָן
בַּחוּץ, קוֹלוֹת צָהֲלָה

שיוויתי דמותך לנגדי
ואני לימינך, עזר כנגדך.
סערת עלי בימיי ולילותיי
וידי לא מָשָה מכף ידך.

כל כך רוצה אתה
להיוולד.
לצאת אל חלד מואר.
ואני מביט בך מהצד

שיר חדש מתהווה בי,
שירת חיי השזורים בחייך.
רגשות פורצים כמעיין מפכה,
שופעים לקראתך, אלייך.

מחר, כשאחבקך,
נדע לבטח
שההווה הופך לנֶצַח.
מחר, כשאנשקך...

קיומך, לי מרגוע לנשמה
וסערה נפלאה, בעת ובעונה.
היותנו, רצון האל, ורצוננו גם,
בחירה מודעת, יום יום, ולא ייתם.

עוד נכונו לך ימים,
של עשייה והצלחה,
תהילת עולמים.
גאוותי בך גואה

תודה על הזכות
לפסוע בשבילי חייך.
תודה על האפשרות
לחלוק את נפתולייך.

תודתי לך מלב שלם,
על כל רגע נתון.
על יכולתך להכיל
ואופייך המתון.

חיי שזורים אותיות ומילים.
היימצא, בבוא העת -
תכריכן, שידפיס מילותיי
על הבד הלבן?

ענני נוצה מעל הירושימה
ואת ישנה, מלא יומך.
חיוך קטן בזוויות פיך
ועינייך מביעות חלום.

מבט עינייך,
ביום בו ראיתיו,
ידעתי -
חיי אפקיד בידייך.

שבעת המינים מצאתי בך,
תפארת מכורתי, אלופת חֶלְדִּי.
חִיטָּה, ושְ-עֹרָה, בטובך, מזינה אדם וחי.
גֶפֶן, שורה בך הברכה, לשמח לב אנוש.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
דיגיטלי
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
עיבוד ממוחשב
אל היצירה




אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
סליחה פה זה
מודיעין?


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/StamEchad
יוצר מס' 3751. בבמה מאז 17/6/01 5:25

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לסתם אחד
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה