|
הסתגר בחדר. סגר את האור, הדליק נר, שכב על המיטה. הדליק
סיגריה, נאנח אחרי השאחטה הראשונה. מוזיקה בקעה מהרקע. העיניים
נעצמו. שחור. הראש הסתחרר מהאפקט שהכימי. הוא רצה לשכוח. לשכוח
מהכל. שאחטה נוספת, שגרמה לו למעוך אותה באכזריות במאפרה החצי
שבורה שליד מיטתו.
|
הוא לבש את חליפת ההסוואה שלו מבין כל האנשים, ולא ניתן להבחין
בכישרון הגדול שלו יותר. אלה שירדו נותרו עם החוויה, אלה שעלו
נותרו עם פספוס. ואולי זה אני שנותרתי עם הפספוס, שלא עליתי
תחנה קודם לכן, כדי לשמוע עוד.
|
אלוהים, אם קיים אחד כזה, בטח מחייך. השיעור שהוא העביר לשאר
המלאכים האלה שהוא מרצה להם עובד לו כמו מצגת בפאוור פוינט.
אנשים מסוגלים לעשות הכל למרות הכל. מחיאות כפיים, כיבוד,
הופעה מקומית של גן עדן.
|
עברה חצי שעה. שני השליחים עמדו והביטו זה בזה, עידן עם החיוך
המטופש שחימם את האווירה עוד יותר, ואני כהרגלי, עומד מן הצד
כצופה, מנסה להבין.
|
למה הוא? למה כאן, למה עכשיו, למה לא מישהו אחר. את הפתגם
הידוע במטרתו הקבועה לעידוד על מליון האפריקאים הרעבים ואתה
צריך להודות על גורלך כבר שמע מספיק, אך אף פעם לא התעמק להבין
אותו, עד לאותו יום.
|
"מאיפה כל שיפוצניקים האלה מגיעים?" מהרהר לעצמו. "יש להם
מדינה משלהם? או שבכל בניין טיפוסי יש שיפוצניק בן 40 שנוסע
בטנדר עם סולם ארוך על הגג שלו? ובכלל, כמה דברים כבר יש לשפץ
ולבנות שיש כל כך הרבה כאלו?"
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חכו חכו
אני הולכת לקבל
תפקיד בסרט
גדול.
נראה אם גם אז
לא תשמעו אותי.
מזוהרה שקולה לא
נשמע כבר שנים,
אבל זה הולך
להשתנות.
אוטוטו |
|
