צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הוא היה איש גשם, וגמע כל טיפה בשקיקה. הוא שנא את הקיץ,
וכשהגיע סוף-סוף החורף, הוא לא היה מוכן לשבת בביתו. הוא יצא
החוצה והראה לאדון חורף כמה הוא מסור ונאמן, והניח לגשם לחבוט
בו.

את מורידה את השמיכה מעלייך ונשכבת על הגב, השמיכה מכסה את
גופך. היא עוד שוכבת על צדה, סוקרת אותך בעיניים סגורות למחצה
ויד רטובה.
"תיזהרי, את שוב מרטיבה את הסדין".
"שתי עוד".

ובקניונים תוכלי למצוא הליום, לנפח ולעוף הרחק מכאן, עד שהשמש
תפוצץ אותך.
אבל תמיד יוכלו להחליף אותך בחבילת בלונים של שלוש שקל תשעים.

לסוג שאוהבים אין ברק בעיניים כשהם אומרים שמרגישים כמוך, והם
גם לא רועדים כשאומרים שמתמלאים חרדה.

יצאתי מובכת מעט מהתגלית המאוחרת. ישבתי ושוחחתי עם אדון עץ.
אדון עץ סיפר לי שהוא מרגיש בודד נורא, וגם קצת מאוכזב מעליו,
שלא מצליחים למשוך אליו חברים.

"מה את מדברת עם שורות? את מפגרת?!"
- "אולי."

וזה מה שיוצא כשכותבים, וכותבים, וכותבים.

קשה לנחם לב שבור. זוהי מומחיות לדעת ולעמוד ממול בדיוק כשכמעט
צונחת, נמרחת על הרצפה היקרה בבית העוד יותר יקר הזה. מומחיות
לדעת להחזיק ולא להפיל - למרות שהיא חצי קורסת.

הייתי עומד מאחורי דוכן-המטבעות שלי, עם חגורת-כיסים מעור אליה
הייתי שופך את כל מה שהרווחתי. הם עמדו בתור כדי לקנות את
המטבעות הישנים שלי, "לאספנים", היו משוכנעים; היו בטוחים
שיקנו בזול, וירוויחו הון-עתק במכירתם לאיזה מוזיאון. אולי הם
צדקו, לי זה לא היה אכפ

ובדומה לכל מראה מיוחד בחיים ורגע של פעירת-פה, כן, שאפתי
ונשפתי עשן כמו מכונה באותו רגע.

ניסיתי להתחדש, לאנוס נקיון; יכולת למצוא אותי יושבת על החומה
המתפוררת ושואפת בטירוף, מרחיבה את הנחיריים, יונקת לי בושם,
מתחננת לדהייה בנוף המכחיל עד כדי שלא יבחינו בי עוד.

היא אפילו לא חשבה פעמיים כשעלתה על מטוס לאירופה, גרמניה או
משהו, היא כבר לא זוכרת; היא סתם רצתה לחשוב, וארץ מולדתה,
חייה הקודמים, לא נראו לה המקום השלו להרהורים. לקחה מונית
לשדה התעופה, וטסה. סגרה את התריס המוזר שיש על החלון באל-על.
ומי אמר שישראליים לא

לא הסתגרת בבית ובכית - רק אולי בימים הראשונים, ואז יצאת
וצחקת ואפילו חייכת חיוך עקום, חושף שיניים שהצהיבו.
אני חושבת שעישנת.

זה לא שזה כזה נהדר, זה פשוט מיוחד... כאב מתוק כזה. תמיד
הכאבים האלה מושכים.

עדיין שוחה בענן הריח המשכר הזה שהיא הותירה אחריה.

ויושבת ומחטטת והידיים פוערות חור קטן, מזכיר לך מסננת, שכן את
סומכת על פלאי-העולם שיסנן את הבלתי רצוי. כך גם לא תרגישי
אשמה למראה תוצאות שעלולות לאכזב מעט, ותאשימי, כהרגלך, כל דבר
שאינו גשמי.

אהובתי יודעת לזרוח,
עיניי ניצוץ בורקות כמו מטריה
ברזים-ברזים אל שפתיי דובדבן ענוגות.

באחוות הלב השבור אנחנו נחתכים
לקוביות של גשם
במחסן הקפאה
ידענו כמה להתפשט בשלכת
האחרונה

בשלכת האחרונה, איידן אסף עלים מהמדרכה
ברחובות האפלים של העיר
כדי ש
ואולי

איך תגרמי לזה להיראות?
עם טפיחה בשרביט אצחק מולך כי זה
לא יכול להיות. מציאות שכזאת.

הטעם שלך במרחק נסיעה
תהי לי, תהי לי התצלום הישן?

שתי כוסות מלאות ביכולת לברוח,
עם עוד קצת הרס ורצון שקרי לסלוח,
לא יעזרו לך לשכוח

אם רק בינתיים אולי גם שמיים יודעים לסלוח

אם מותר.

אני עורמת הבטחות בערימה,
אמרו לי מילים כבר לא אומרות דבר;

באור מלאכותי,
בשקר אמיתי

ואפילו שברירות חורפית לא מרככת.

אמש הפכתי אש וניקוב.

ויש לך את היכולת,
להטיח אותי בתקרה

בין ערביים, לא מספיק שמיים
לא מספיק דיוק ברצון להיות

בכלל לא שמתי לב
לטיפה מן החופש בתרמיל הרך מבגדים ולא מספרים
בתרמיל הרך מבגדים ולא מאנשים קשורי עיניים שמכופפים את גבי
את גבי ואותי
מעט אותי, הרי בכל זאת גבי הוא מן האני.

היום אני הפכתי ל
רואה ואינה נראית, נראית ואינה רואה

עמדו זה לצד זה, אהובים יקרים
שלחו לי תקוות לימים אפורים.

נעמוד בהתפעלות ונביט מהתחתית
אל ידך, מלטפת ו
מוקירה

ומחשבות על מה יהיה משאירות אותי תלויה,
במצוף מוזר

כדאי שתהי, כדי -
לחבק

נוסטלגיה ממהרת להתיישב על קצה האוזן,
אלוהים מתערבב עם ריח של גשם

אישה, ולרי - ויפה מאוד
עיניים מתגלגלות על הרצפה לצדה,
חצאית מתנפנפת כמו מרלין מונרו

זכוכית,
כדי להסתכל רק בערך
ולהשלים מבחוץ

זרמים לוהטים,
משתקים אותי
נוטעים אותי,
במקום קפוא

נותרנו בחושך, ואיה הפנס
להאיר אחרי קרב-ובא ואחרייך?

אני מבטל אותי.

בטפטוף של לילה,
אמרת - מגיעה

בגללך?
בגללי?
כבר לא שלי

מייחלים
כמונו, לאהבה
לתשובה

בין שלווה לטירוף,
אושר לעצבות
את מלטפת

כשלכלך ברוע את כנפיו,
אלוהים כעס
מגיע לו עונש, למלאך

במה שמעבר שקופא בגללך,
כל כך רוצה להבלע בתוכך

לכלכת מרצפות לבנות בחולשותייך,
עמדת וטיטאת ריקבון

לומר ולבכות
אולי גם היינו בחנק אחד
נמות לא מצער ולא מזקנה אולי נתינה
אולי נתינה

לחיוך שנגמר,
יש מחר,
יש מחר

ואיך להראות לך שמצטערת.

מה ייחלתי להיות,
משוררת נוגעת עם כנפי פרפרים בלבך

היו זמנים בהם השפתיים שלך,
היו עוד משהו מוחשי

אני מתבלבלת
בעוד כמה משפטים
והתלבטות מעצבנת
אם כדאי לי להמשיך

בחשיכה מלטפת, אני מוגנת על ידך
בראשך, בלבך
מכורבלת בתוכך

כל הדרמות - -
מצדך לא משומש גם נדרש, ובשבילי

וגם מכונית שמרוסקת נראית פתאום כל-כך יפה,
כשאני נוסעת למקום ההוא
עם המראה הזה

הייתי חותכת ממני פיסותו
שולחת לך מדי-חודש במעטפות הסגולות

נבירה-עצמית,
אומרים לך שתמצאי משהו ב
ריקנות הזאת

אבל נשארת,
כזאת נהדרת

נזרוק כמו שקט, התעז לומר רחמים?

לכי חפשי עומק ב
פשטות של בחוץ,
התרגלות של בפנים

חיוך של ברירה ועצוב לי נורא.

נגעתי בפטל,
נצבעתי כולי דם

והרי כשאת מתקרבת עם הסכין
מתעוררת בי התקווה
לחסדייך.

קראתי לך אהבה,
קראת ממני חושבת

מתמסרת איתי ביופי
מנצחת אותי בשתיקה

ריח-שוקולד עובר דרך חור המנעול במקום לב,
מקלף את הארגמן מן הארון

שושנים ילווני
אל הקבר האדום

גומי יבש מסתתר בחריצים, עיניים של המשך נוזלות מהמנורה
נגעתי בשמש והיא הייתה מכוערת נורא.

שניה לאחר מכן אני לא מפסיקה לבכות.

הכנתי לך מיטה ללילה
לילדה שלי החלודה, היפה.

לא יודעת מה אני בלעדייך
עוד כלום בתוך גוש של אובייקטים, שמישהו יזיז אותי מפה

זה לא שאני עצובה, אין לי סיבות להתעצב. זה סתם שריק לי פתאום
ובשיחות הפשוטות האלה, את נוגעת בדיוק במקומות. וזה לא שאני לא
יכולה בלי - אני סתם מתגעגעת, משתדלת למצוא תחליף, אבל מסתכלת
ברשימה - ונתקלת, ויוצאת וחוזרת ואת לא שם - ואני שוב מתאכזבת.

אך כשהלב קורא ושפה נפערת אל מי ארוץ אז, בידיים פרושות ומבט
כשל עיוור -

כמה שהייתי רוצה להפיל אותך על הרצפה.
הייתי רוצה להביט בעינייך הדומעות ולהחסיר כל הבעה; להיות כל
כך אדישה, כפי שאת אדישה אליי.
הייתי רוצה לחנוק אותך, לראות אותך מנסה בכל כוחך לאגור עוד
כמה נשימות ולהרפות ממך, אדומה כולך.

השירים שינקו אותי בלילות אפורים מזריקים לתוכי תמציות של
אנחנו ואני פורחת כמו פרפר שקיבל עוד יום לחיות.

ובלילות ערומים שאין מרפא לי התיישבת אז על ברכיי וגוויך
המושלם בעדי, הופכת עיניי עצומות, מכסה את שתינו בערפל רקום.

כל-כך רטוב שם בפנים, ועצוב, וכואב. כאילו אוחזת בידי ברצועה
של כלב אימתני שמאיים להיעקר ממנה בו ברגע ולתלוש עצמי ממני,
ולמרות הפחד, ממשיכה להחזיק - כי יודעת שמה שאחר-כך יכאיב לי
יותר.

הלב שלי נקרע מרוב אהבה. הוא מפרפר במרחב המצומצם, מוטח אל
קירות ה"אני" ומתפקע.

אחר-כך עמדי מולה והפשיטי אותה בעדשתך,
ולבסוף פתחי הכל והציגי לביקורת.

אפחד להביט בפנייך שאני כל כך רוצה לגעת, בשפתיים האדומות
שפשוט מושכות אותי אליהן. לא, לא ארשה לעצמי להסתכל. לא אני
תהיה זו שתהרוס את תכניותייך, אומר לעצמי.

רק עוד פעם אחת, רק עוד פעם אחת כזאת...

זה היה היום הכי מריר מזה זמן רב. משום מה, נקטתי באמונה שאם
אקרר את החדר מספיק, יהיה לי טוב.

רצינו כל-כך.
הכל יכולנו להפוך באהבה, בחוסר-ההגדרה, בהוויה המאוחדת.
לילה אחד יכול היה לצרוב אותנו על שמיים צהובים.

לפחות משהו ממך נשאר לי.

ליד המסך האנמי
ואני האנמית
ואנחנו -

תראי נוצרים אצלי חורים להזליף את מה שכואב לי כי, יש לי מקום
מוגבל לאחסן את הכאב.

יופייך שנקטע והמלאכה שנפסקה וכל שנותר לך הוא לשוט במי-מלח עד
שריפת כל הפצעים כולם.

חתיכות טופי עוד בין השיניים, הפה מסריח מעשן, השפה מתחככת
בטבעת-ברזל [מזויפת]

נגעת בשמים, נגעת בשמים
וכמה שכואב הלב.

והמילים שלי נורות מצינור, נתזים נתזים על הקרקע, באים ומריחים
את הריח של עוד, אח, כמה שכאב לה. איזה סיפור יפה, הכי מצחיק
שזה כלום.

והלבבות העקומים זה לא כי יש לזה תכלית, זה כי זה פשוט אף פעם
לא מספיק מדויק אצלה.

הזרוע נמתחת קדימה, כמעט שנעקרת מהעצם - אבל ממשיכה. כמעט
שנוגעת, כבר מצלה על לחייה - ועוצרת. נלחמת בעצמה.

ההתעלמות שהפכה למימד, בדמעה שזלגת, בצמא שהרווית ובגרון הניחר
שלמד לשיר אותך.

לפתע התרוממת. 'הנה היא נסוגה', חשבתי, רוקמת בינינו מחיצה
רשתית ותוהה, הרי בכל-זאת היה רגע של מנוחה, ולפתע את מתפרצת -
את לא מבטיחה לי את השארותך בחורף הקרוב.

איך חנקתי את העיניים, חנק קר ודחוק לפינה האחרונה של העולם.

כולם כפויי טובה.
תגידי מילה יפה.

לפעמים, הכל נמס; גם רצפה