צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אח שלי ישו. אני צריך לסדר לעצמי כל שבוע את החדר, אבל אמא
מסדרת לקובי את החדר כל חצי שעה. והנעליים האדומות שלו עומדות
שם, מצוחצחות, נקיות ומדושנות. והתמונה שלו מהבר-מצווה. לי יש
בקושי שלוש-ארבע תמונות בבית, לקובי יש מעבדת צילום

ואז, ככה, שעה שלמה, איזה שעון שלא תרצו, שהמים נוטפים ממנה.
לא שרה. לא חושבת. נוטפת. זה הרעיון של המקלחת הזו. לנטוף. לא
כמו המערה. כמו הבן אדם

הדלת נטרקת באיטיות. הוא רגיל לעשות דברים באיטיות. במקצוע שלו
לא צריך רעש. לא צריך צלצולים. בטח שלא דלתות נטרקות וטיח
נופל. והחפזון הוא מזה השטן, ככה שתמיד צריך לעשות דברים לאט.
במיוחד במקצוע שלו. הניח את התיק שלו ליד הדלת, חלץ נעליים

ואני, עופר נחשוני, מזיין את אחותו הקטנה במיטת נוער העמינח
שלו. הבחור זוחל על דוקרנים, משתין למי עדן ומחרבן לשקיות
מיקרוגל, ואחותו עם שיער רטוב, אלו-וורה על החצ`קונים ומסכת
מלפפונים ארגנטיניים מזדיינת לו על המיטה. ועוד בצעקות.

יש לו מושבה קטנה על מאדים, ושם הוא חי. כוכב לכת זהוב. בודד.
קצת דומה לכדור הארץ, אבל האמת שלא כל כך. הרבה יותר ותיק.
הרבה יותר סקסי. ככה זה עם דברים שאי אפשר להשיג.

אוי, זה סיפור מחורבן. מה זה מחורבן, שמקהלה של עורבים שבלעו
עשירייה של טמפו לא יעשו כאלו שלוליות. אבל זה גם סיפור אמיתי,
ומחורבן או לא, לאמת צריך לתת כבוד. אז, תכירו, מאיר ביטון,
האיש שהלך לדפוק כדור בשר האוצר

אבל הוא, שמאונן ביד שמאל על סיפורים של צבי לידסקי כי זה עושה
את זה נורמלי, שבחיים לא הוציא מילה של אמת בלי מדבר של שקר,
הוא יודע בדיוק מה הוא שווה. חרא בן אדם שפגש מלאכית של גן עדן

מחר הוא כנראה יעשה את זה. אולי מהחלון, אולי בחניקה, אולי
ברעל עכברים. מחר הוא הולך לעשות את זה, והיא אומרת שלא יעיז.
בכל זאת. היא מכוערת, ומכוערות יוצאות רק עם מתאבדים בפוטנציה.

תמיד היא רוצה למות באמצע היום. לא בהתחלה. לא בסוף. באמצע.
כאילו שאמצע זה שעה טובה למות, וכל השאר זה קרוב, אבל לא ממש.

"אין לי כוח תגיד לאמא שלך, יא חתיכת טירון מושתן. אתה
בטירונות פלס"ר צנחנים, לא טירונות סיסים של הקו-מילניום או
הדיסקוטים המפגרים שאתם הולכים אליהם. תגיד לאמא שלך אין לי
כוח. תצעק", ואין לו כוח. "תצעק אמרתי", והוא בכלל לא הבין מה
לצעוק, "תצעק שיש לך כוח",

רק לראות אותו ולהקיא. איזה יפיוף. איזה רגיש. איזה שרמנטי.
כוסאחתוק, איזה וריד תקוע לו בשריר. כשהוא מיישר אלי את
העיניים, אחח, הייתי נושך בשבילו את הכרית הכי גדולה בעולם,
ובחיים שלי לא נשכתי שום דבר. אבל כזה הוא. יאיר הזה. לא יאיר.
י-איר

הוא שאל איזה חלום אני צריך עכשיו להגשים. אמרנו שלא. שלא
צריך, שזה ממש לא במקום. שחלומות אסור לבנות על הריסות של
אחרים. הוא באמת היה כוכב יפה. אחד כזה שאתה לא מבין מי נתן לו
ליפול.

קרלי סימון היא זמרת שבטח רובכם לא מכירים. לפחות לא החבר'ה
הצעירים. בזמנו, וזמנו היה לפני יותר מעשרים שנה, היה לה איזה
קטע עם וורן בייטי. אותו בטח אתם צריכים להכיר. התאהבות כזו של
בחורה. התאהבות של פעם בחיים, ומכוון שוורן הוא וורן

אפי הוא סוכן סמוי. לא סוכן סמוי משטרתי, כי בדרך כלל סוכנים
סמוים של המשטרה, ברוב הזמן, הם סתם עבריינים שמסופחים למשטרה,
ובתמורה לכל מיני הנאות קטנות, כמו מחיקת תיקים, וכל מיני
דברים שאסור, אז הם הופכים לסוכנים סמויים ומודעים של המשטרה.

היה לי אבא חרא. הם כולם אמרו לי שהוא אוהב אותי. שנים אחרי
שהוא מת חיפשתי את האנשים שהוא שנא. רק שביל לראות איך הוא היה
איתם. רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי.

על ההתחלה, ממש על ההתחלה ידעתי שיהיו פאדיחות. הוא היה נראה
לי כזה לאפלף. מסופר עם ליפה כזו של סטייליסטים, אבל ת'כלס ישר
קולטים שזו פאה נוכרית והוא רוצה לעשות דוואינים על כל הלקוחות
המפגרים שלו, אבל בעצם, גם אני לקוח שלו, אז גם אני מפגר

לקחתי אותה. מתוקה. מתוקה ועצובה. 'אני אוהב אותך' אמרתי,
'ואני אוהבת אותך', אמרה. 'גלים' היא עצמה עיניים, 'הלוואי כמו
הגלים' אמרה, 'אני יודע' עצמתי גם אני, לקחתי את היד, והתחלתי
לרוקן אותה

והיא מביטה דרכו ורואה שם כלום. מרגישה שצורב אבל לא אומרת
מילה. אההה. אההה. ופותח את הפה, ונושך את השפה, מגלגל
האישונים וילדים, תגידו, אבל יפה, אההה. הוא יוצא החוצה אחרי
שניה. שוכב גם הוא על הגב, אבל רק היא מרגישה זונה.