|
"...I see the moon & the moon sees me
so we see אחד את השני,
אני מתפלא, how much שזה יפה,
that I see the moon & the moon sees me..."
התחלנו לפעול. גייסתי לי פעילים ותומכים והתחלנו לתכנן תוכניות
. הייתי ענק. כולם הקשיבו לי, קראו בשמי ברחובות. אני רציתי
בדרך השלום. חשבתי - אם נקרא בקול גדול מספיק, יקשיבו לנו. אבל
הפעילים שלי התחילו להיות חסרי סבלנות. הם רצו אלימות. נקמה,
ועכשיו, נקמה בכ
|
שוב יושב מול המחשב ומחפש את האותיות שירכיבו משהו שיגיד משהו
למישהו שנמצא איפשהו שם. ושוב לוחץ בלי סדר וחיבור על מקש זה
או אחר ותוהה אם אולי היום, אולי הפעם יצא מזה משהו כמו שהוא
כל כך רוצה שיצא, כזה גדול, ענק, כזה שהוא יקרא אחר כך ויגיד
לעצמו 'עשית את זה'
|
לפעמים אתה חושב שאתה יודע הכל. למשל כשאתה על פסגה של הר
בגובה 5500 מטר. אתה חושב - מה זה חושב, בטוח - שהעולם כולו
מסתכל עליך ומגלה לך את הסודות שלו. תום האמין בזה לגמרי. איך
אפשר לא? אתה נמצא במקום הכי גבוה בעולם (טוב, כמעט) והכל נפרש
לרגליך, אתה יכול ממש
|
כבר בדרך להפגנה התחילו לכאוב לו הרגלים. הוא לא רגיל למאמץ
כזה. בדרך כלל לא נותנים לו לעשות כלום.
כשהוא היה בגן הוא רצה להשתתף בהצגה של חנוכה. להיות איזה
מכבי, או אנטיוכוס או לפחות סביבון. אבל אמרו לו לא. אתה חלש,
והרגליים, והוא ויתר.
|
אז את הולכת ברחוב ופתאום נתקל בך, ככה, בלי שום הכנה מקודמת,
פח אשפה ירוק ועוד עם סמל של עיריית תל אביב.
בפעם הראשונה את מתעלמת, אבל כשזה בא בפעם השנייה והשלישית את
מתחילה לחשוד שאין פה צירוף מקרים
|
ניסיתי להתעלם וכשהחיפושית הכתומה והמתקלפת ניסתה לעצור אותי
לאיזה פטפוט מהיר, פשוט הסתכלתי אל הכלב שנובח בצד השני של
הגדר ועשיתי את עצמי שקועה בשיחה אתו. אני לא יודעת אם היא
קנתה את זה או סתם ממש נעלבה, אבל היא הפסיקה לדבר איתי.
|
ובלילה הוא חלם שטרף אותו דיונון ענק. למה דווקא דיונון ענק
הוא לא ידע, כנראה בגלל שיום לפני כן הוא ראה בנשיונל
ג'יאוגרפיק תוכנית על דיונונים ענקיים, למרות שההם דווקא לא
היו טורפים בני אדם אלא רק דגים אחרים.
|
יום אחד כשהוא חזר הביתה ופתח את הדלת נכנס אתו לא רק הרוח
הרגילה והאבק של המסדרון והריח הרע שיוצא מהדירה של השכנים
שלו, אלא גם מגף . מגף חום כזה וישן מאוד. הוא בא אחריו מהכביש
ליד הבית ששם הוא היה מונח.
|
שוב נסיעת לילה, שוב רכבת. שוב היא יושבת וחושבת לעצמה מה אני
עושה פה? לבד כאן בארץ לא לי? הרכבת נוסעת, הנסיעה ארוכה
והלילה בחוץ שחור. היא יושבת ליד החלון, בתא הקטן שאליו שולחים
את המעשנים. היא כאן כבר שעה, יושבת ומסתכל החוצה מהחלון אל
תוך החושך.
|
עכשיו אני נוהגת, בדרך למרכז הרפואי. הכל רץ לי בראש. הרגע
ממנו הכי חששתי, במשך חמש שנים.
|
אבא תלה את עצמו בגלל הבושה.
הוא לא אמר לי ככה, אבל אני ידעתי.
אבא שלי היה קבלן בניין, גבס. "גבס כמו בשיעור מלאכה שעושים
ממנו פסלים?" "לא בדיוק, חמוד... דומה".
|
היא פותחת את הדלת ויוצאת. אני מכיר אותה, אני יודע מה היא
חושבת. שיש לה סיכוי בלעדי. היא באמת חושבת, שאם היא תלך, שאם
היא תעזוב אותי, הכל ישתנה. היא כבר ניסתה כמה פעמים. היא לא
לומדת, הרי כל פעם היא מנסה מחדש לעזוב אותי, כל פעם היא
חוזרת.
|
|
|
שלןם, קןראים לי
יןאש ןיש לי כתב
לא ברןר. |
|
