|
שנה שעברה החברה מהכיתה קנו לי סוס פוני. הוא היה לבן, עייף,
קצת נמוך אבל מרשים למדי. קראו לו טוני, זה קיצור של אנטיוכוס,
בגלל שהיומולדת שלי בחנוכה והכל. די משעשע, אבל זה רק סוס
פוני.
ליבי אומרת שאמא ואבא קנו לי את הסוס רק בגלל שאני אמור למות
והכל. ככה זה
|
ואולי אתם הולכים משם, למקום אחר, קרוב למקומות רחוקים. אולי
סתם הולכים.
ויושבים איפשהו וצוחקים, והוא מראה סימנים של חיות, שמחה לדבר
הבא, ואת שותקת בחיוך מעושה.
|
היא התחילה. מושכת את הקצה השקוף, קורעת אותו, ומדביקה על
עורה, מושכת שוב, קורעת אותו, ומדביקה. מושכת, קורעת, מדביקה.
מושכת, קורעת, מדביקה. מושכת. קורעת. מדביקה. ושוב. ושוב.
ושוב...
|
שנים אחר כך גילו שזה בכלל לא היה קשור אליה, שזה מן מחלה
כזאת, פגם מולד, סוג של ניוון לחיים שלא אפשר לה לחייך. תופעה
נדירה, אבל מוכרת, ומאוד קל לתקן אותה. הניתוח קצת מסובך - בכל
זאת, חיוך זה לא רק שפתיים נמתחות. זה ההבעה, הלחיים, ניצוץ
בעיניים, שלא תמיד יש
|
איש קטן מביט באיש קטן אחר
|
רוצה אותו
לא רוצה אותו
אם אתפוס בך בטלפיי - תצרח?
אם אחדור אלייך בציפורניי
|
מכניסים את הכרס, פורשים ידיים לצדדים
והופ, הרכבת תמונה נהדרת ויש לך ילדים.
|
ההרס העצמי שהכנתי בשבילך
התייבש.
|
והנשימה מסתדרת והראייה מתבהרת, ולמרות שפתאום אתה מרגיש הכי
מוכן בעולם, אף אחד לא בא. לא סימן, לא כלום.
|
היום יש יומולדת לישו. בן כמה אמרת שאתה? 2003? לא רואים, באמת
שלא.
אלוהים, איך הזמן עובר מהר כשמתים, הא?
אז איך אתה מרגיש ישו קשישי?
|
בלילה חלמתי שסבתא שלי עליה השלום קמה לתחיה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
