|
שקלתי להתאבד, אבל ב"חמש עם" אמרו שגם זה לא ממש מעניין אותם.
כשאתה חולה במחלה סופנית, אתה מסתכל אחרת על העולם. אתה לא
מסתכל כשאתה חוצה את הכביש. אתה נכנס לסבארו חופשי. כשמישהו
מעצבן אותך ברחוב אתה לא חותך אותו ל-24 חתיכות ושם אותן
במגירה האמצעית. שום דבר
|
למרות שהחיים שלה היו די משעממים בסך הכל, עכשיו היא חייבת
לכתוב אותם, בקיצור, רק את הדברים החשובים. כי כשכותבים מכתב
התאבדות צריך לקצר, למי יש זמן לקרוא מכתבי התאבדות ארוכים.
|
לפני שהבנתי מה קורה המלאך תקע לי את הפלאפון ליד האוזן, ולחש
שאלוהים רוצה לדבר איתי. האמת, לא ממש התרגשתי, כבר התקשרו אלי
פעם הביתה מ"הכספת".
|
היא בדיוק שיפשפה מכסה של סיר, ובחנה בו את הפנים שלה. "אתה
רואה, אני חייבת לעשות ניתוח אף." בפעם הראשונה, הסכמתי איתה.
סיפרתי לה על הרופא שלי. הצבעתי על האוזן, והיא אמרה שלא רואים
שום דבר. היא ביקשה את המספר של הרופא, אבל שיקרתי לה. זה היה
המספר שלי.
|
אני שותק עכשיו ומנסה לחשוב. איך אפשר לומר את המילים מבלי
לומר, מבלי להתכוון, לבחור אותן אקראית, ליצור מהן רצף בעל
משמעות. אני מנסה להעביר מראות, קולות, ריחות ותחושות דרך
צלילים פנימיים של מליוני אנשים, דרך המילה הכתובה שנקראת כל
כך שונה אצל כל אחד.
|
שלגיה? אונס קבוצתי.
סינדרלה? התעללות וסכיזופרניה.
פיטר-פן? אל.אס.די.
|
בבדידות אין זכרונות.
הזמן הוא זהה וגם ימי הולדת
נחגגים כלאחר יד.
|
וקול חרב מתהפכת
בין ערבות נוכרים
מי יתן ביד אדם
בצאתו אל הקרב
|
שיחקנו בסביבונים
כאשר סבתי סיפרה לי
על חג החנוכה
שבו לקחו את אביה.
השפלתי את עיניי.
לא ידעתי מה להגיד לה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
במה חדשה,
כאב ישן.
אפרוח ורוד,
יוצר מתוסכל. |
|
