|
טיפות גשם כבדות נוזלות מהמשקוף, על החלון מתהווים אדי קור
כבדים, היא משרטטת בידה העדינה שבילים כהים בחלון, חושפת את
החורף הקר שבחוץ; שבילים, שבילים, אילו רק הייתה יכולה להלך
ביניהם, בקצב שמתחשק לה, לבד, בשקט, בלי מטרה או יעד מסוים,
סתם, ללכת.
|
שקית אחת קטנה עם הרבה דמיון מרוכז, אני נזכר שפעם היו לה המון
כאלו, הייתה לוקחת איתה תמיד שתי שקיות לשיעורי הציור שלה, אבל
עכשיו הרופא כבר לא רושם לה מרשמים לקנות עוד כאלו, מפני שהוא
חושש מעודף יצירתיות. הוא כנראה צודק.
|
לאן ממשיכים מכאן?
מה עכשיו? עכשיו כשהכל כמעט נגמר, כשמלקטים את פירורי הסוף
האחרונים, והדברים מגיעים לאיזשהו קצה... מה עושים?
מי נשאר ללקק את הפצעים המגלידים בקושי, מי מלבדי יחוש את
הפצעים שיישארו מדממים ופועמים, את אלה שיוותרו פתוחים וכל משב
רוח יצרוב
|
אמרו לי פעם משפט חכם, ש"להתגעגע זה לא בהכרח לרצות לחזור", יש
אפילו איזה ספר שנקרא ככה, שכבר כמה שנים טובות אני מתכננת
להשיג ולקרוא אותו.
|
ובפרוייקט הבא שלך במגמה את תדברי כל כך יפה על הנורמה החברתית
ו'הדגם' שהוא בכלל לא בהכרח באמת יפה - לא בעינייך בכל מקרה
|
עייפה מלהיות יעילה, עייפה מלהחליט החלטות, עייפה מלשמוע
ביקורת, מלנסות להשתנות.
שוב לא שקט, שוב הכל נבלע בתוך הטשטוש הזה, הסמיך, המעיק
בכובדו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
החיים הם כמו
פאזל -
פשוט אי אפשר
למצוא את
החתיכות
המתאימות |
|
