|
היה זה ערב אפל וחשוך. הפנסים ברחוב הצר פלשו מבעד לתריסים,
מבקעים עיניים שזה מכבר כבו, ופוקחים אותם לשניים. גשם זב על
גג הרעפים של הזקנה, כנושא קינה על החורף האהוב כל כך על אותה
אחת, שנקראה זקנה. דממה רועשת פילחה את הבית הקטן וקול שירה
בקע ממקלט הרדיו.
|
life is so gossamery, like the falling send in a hourglass
going nowhere
or somewhere unknown
|
No cure for broken life
No crave in path of doom
No burn light in my heart
No serene flame of death
|
I'm the slave
Slave of my own mind.
|
They keeps us up
Between the serenity and wings broken inside.
On, the innocence, a winters' dawn,
|
The winds of dying grip,
The fire of frozen doom,
Tranquility withers in the sunrise
Sunrise of tears.
|
The rain craves to blood
As he commands to mourn In silence.
I feel the rain's cold of nothing
In my frozen blood
And the cold raptures
In the broken soul of winter's glass.
|
After cold, after nightfall,
Your fears come through my soul.
Shadow by shadow they avoid
|
Those feelings are crashing down
|
My loss has gone.
My innocence is far away.
Only rapture is all to find.
Only rapture and death.
|
I'm standing in the rain,
I don't feel the pain.
like empty blind eyes,
as my soul.
|
Dawn glides silent into the attic
Every tile overthrows the swift dark
Dilutes him to light,
A wick, tugs the solid azure genesis
|
Give me rain to crave
Give me innocence to forsake
Bring me emptiness to draw
|
He floated on his mind as the stars fell dying.
Eternal wingless wind whispered aches,
Wound sealed life-flames to burn.
|
כמהה אני לחוש,
אביב בשנית.
כה שחוקים הזכרונות
ובלתי מודעים,
לסוף האביב.
|
החיים כטיפות מים מטפטפות ממרזב עת חורף
לרכז שנים וזמן לנקודה אחת בוהקת
לנפץ אש פנימית לאלפי פיסות קטנות של כאב.
|
כה כמהה נפשי
להיות לאחת עם הים.
|
בין שתיקות חורף ליקיצה
פעורים רסיסי כמיהות שחוקות.
כמיהות קמולות שנשכחו זה מכבר
שנגוזו עם הרגש
קורע ההויה.
|
אין אני חפצה לתת לך מילתי, גורל.
המחר הוא משום האתמול.
איני מאמינה ששתיקה זאת
הינה כמיהת ההווה.
|
אסור כתפוח,
מיוסר ומנותק,
גנוז ואסור
|
הבטתי בעוז,
קוראת לתוגה להתמוגג.
בדמי ימי שתקתי מקדם.
|
היא פסעה בשביל הארוך, בין רסיסים של תקוה שחוקה ואכזבות
נשכחות. על ראשה העירום ניתך גשם של חוסר ודאות מתוק.
|
אלף דרכים לחזור
שניים שהם ארבע
וארבע שהם שניים.
|
אל תחכה לסוף,
הוא התחלה של משהו אחר.
הבט אל החוף,
שום דבר אינו חסר.
|
וכי כעת,
אושר לי, כה תוגה משמחה,
ושותק מרעש,
הרהור לא נשמע.
וחם עד כדי קר,
אי ודאיות--
ומועקה.
|
הכל הזוי בעוז,
שרוי בהקיץ מעורפל.
משפילה את עיני-
ושותקת.
|
זהו תחילתו של הקיץ,
זה תחילתו של הסוף.
עת קציר תם,
וחום יוקד ינקוף
|
האויר בראותי חנוק כחוסר מוצא
כלכוד, פנימה והחוצה
כמו חדר עם עשרות דלתות נעולות
וחלון זכוכית אחד
|
לא אתן,
לא אשקוט,
עת ימי גוועים בשלכת,
תרים אחרי השמש,
לא כאתמול היתה היא
לא כאמש.
|
שתיקה פירושה אומר
עת ניגר דם שותת
כקמול שנים מיוסרות
של מהות נוכרית ואחרת
|
וליבך שוכח מלהמות
ששכח שאיננו נשכח.
אחד ועוד אחד יהיו לאחד.
|
תוגה חסרת פשר
צינה קפואה ומיוסרת,
כלואה בתוך חדר
כמו אדם שנקבר.
|
בתוך כלוב של קרח
כלואה אני
כפור אפל
מילא את כולי.
|
מילים לי מאין,
וליבי נבוב הוא וריק,
ואין כבעבר.
שתיקת ההוה
נטולת הרגש
נטמעת בי
חרש.
|
הבט בעיני
חייך.
מדוע קמל הכל בחיוכך?
שלהי ארגמן רך ניתך ליום אחר
|
ואולי רק הבל ואד דק
של אותם כבלי טירוף.
|
מדוע שואל הכל
עת חלף השרב
כנושא תמיהה
על הכל האחר?
|
בתוך ארבע קירות לבנים
ושמיים.
ניצוץ של סבל
של תשוקה דוממת
לכאב.
לזעוק עד כלות תחושה
לכלות אויר
לכמוה.
|
מתהלכת בחדרי חדרים
עד כלות תחושה
הזמן חלף ואיננו
ועימו גם השיכחה.
|
יעטה ההתחלה אל סופו של דבר
יכסוף אל כיליון וחורבה
ורסיסי דמי הניגר-
יזהיב כרסיסי גשם
|
כהוזת תעתועים
שאכן בא הסתיו
מה שאין
כרואה נסתרים
נסתרי השרב
מה שנגמר
שנה אחת פחות
|
כה נטמע הרגש
בשלוות חולין
רווית שרב.
כה נטמע הוא
עד כי
שדוף הוא ומנוכר.
|
שמש צהריים,
בצהל פרצה לרום.
|
שרועה על החול,
רסיסים רסיסים,
שבורה וקרועה
מבפנים.
|
כנפיים, כמו סבלנות,
לא קונים במכולת.
|
נוהה לשמיים
עיניים כבויות
קטועת כנפיים
נטולת חלומות.
|
להמשיך לקלוח
להמשיך הלאה
לתת לזמן ליזוב
על ימי
ועל לילותי הקרים
נטולי כוכב.
|
שער גן נעול,
וצהר בו לא ירחב,
צהר- בו חלומותיו.
|
נראה זה כחורף
אך לא בא בעיתו
שמש קופחת
בראשי חוצות.
|
רוח קרה
חודרת עמוק.
לילה אפל
ודבר מה רחוק.
|
הבט, הקשב, עוד יום נמוג,
מותיר כיסופים למחר,
עת שקיעה מאדימה בעיניים.
|
הגשם לא יהיה לי עוד למזור,
משורשת אנוכי ועקורה.
|
חול כיסה פניי,
גשם הצליף בי עד דווי.
חום כבשני אש,
קור שורשי לנכש.
|
היש מזור לליבי
השותת והפצוע,
ומדוע
יקב תוגות בכל,
ומדוע,
שברי גלויים לעין
מבין הסדקים
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
פתגם סיני עתיק
אומר:
- אם הפסדת
למחשב בשח, נסה
קאראטה... |
|
