|
ג'וני סגר את השפופרת בהרגשה שהנה סוף סוף חבר אמיתי שלא עושה
בעיות. אפילו התגלית החדשה הפיחה בו תקוות בקשר להקלת כאביו
שלו ע"י אדם שנושא, מסתבר, את שמה של תרופה להקלת כאבים. ג'וני
האמין בסימנים כאלה.
|
בדרך הביתה, שירך ג'וני את דרכו בעד השיחים העבותים שהתעקשו
לצמוח ולעמוד בדרכו כל יום מחדש. הוא התעצל ללכת לעבודה עם
מאצ'טה כל יום, אך גילה במשך -הזמן, אחת הפקידות באולפן, שכנעה
אותו שהעניין הכרחי. כמו כן תסכלה אותו העובדה שכמעט בכל פעם
שהוא הגיע לביתו ועמד
|
המשפחה הראשונה הייתה משפחת אאאאב. סמך ניסה לבטא את השם תוך
כדי חיוג, ולכן כשהרים אבי אאאאב את שפופרת הטלפון המצווח שלו,
שמע מן העבר השני קולות "אאאעעאוובבב.. אעעבואב" מאומצים. הוא
קימט את מצחו ועמד להשליכו לפח, כשנזכר שהוא איש מדע, ואנשי
מדע, כידוע,
|
במיומנות השכיבה את המושב שלה וחיכתה. הוא גהר מעליה, כולו
מזיע, עורפו גירד. רק בקושי שם לב שכבר לא עומד לו, אבל היא
כבר ידעה איך לטפל בזה. הוא הרגיש איך היא מלטפת בעדינות,
באצבע גרומה, איזו נקודה שהוא לא הכיר
|
אדם צועד בצד הכביש ההומה, אפילו בשעה זו של הלילה.
הוא כבר לא צעיר, ומראהו צועד בנחישות בשוליה הימניים של הדרך
מעורר כבוד ועם זאת חרדה. תאורת הכבישים מאירה אותו באור כתום
ומגלה: הוא דוחף בידיו עגלת מזוודות עליה שלוש מזוודות גדולות
ועוד תיק קטן.
|
ללכת ככה ברחובות היותר סואנים של הישוב, זה משהו מיוחד. הולך
במקביל לכביש, ורואה את פרצופיהם המיואשים של בני משפחות בתוך
מכוניות חולפות. כשאנשים מחוץ לאוטו הם עושים הכל כדי להראות
טוב. אבל כשהם בתוך אוטו החלונות משרים אווירה של הגנה
|
הרפתקה זו סיבה טובה לחיות בשביל אדם. אדם הוא רק אדם, וכל
ימיו לילות.
|
יובל, פה הכל התחיל!!
ביבי זה היה חסון, בעל מבט נוקב, והחשוב מכל- מצח גבוה
ואימתני, שאיים עלי ועל המשך חיי כסטודנט למדעי המחשב.
|
אני מביט בשלווה בשולי הדרך המכוערת, ולפתע אני רואה במרחק את
מפעל "נשר" המפלצתי מפעיל את תאורת הלילה שלו. המחזה מרהיב, כל
המכלים הענקיים האלו נדלקים, אור לבן וצהוב זוהר למרחק וצובע
את השקיעה בצבעי מדע בדיוני. בבת אחת מכה בי אותה השאלה- איך
אני יודע שכל זה
|
נחיש נולד בלי יד ועוד בלי יד
עד בלי די ידיו לא עומדות לצידיו
כל זאת ועוד-
אין כיסו מרשה לו להשיג בחורות
ולא בשל שידו אינה משגת אותן-
חשבתי שמהשורות הקודמות הבנתם
מה הולך ומה לא!
בושות אתם עושים לי!
נחזור לנחיש-
|
מהר מאד נעלמו כל המוני האנשים שבתור, המפעילה, השמיים,
ונכנסנו לאפילה מוחלטת. מוזיקה דרמטית ליוותה אותנו בעוד הקרון
החל לטפס במעלה תלול במיוחד. אורות עמומים, כחולים ואדומים,
זהרו בחשכה. פעימות הלב שלי התגברו, רקותיי הלמו. לפתע, בבת
אחת, הקרון הסתובב
|
"קח אותי, הירוקה", הציעה אחת מהן בנימוס.
"אין כמוך", אמרתי בחיוך שהשתדל לא להיות נוגה. היא באמת הייתה
טעימה. "תודה מקרב לב", השתפכתי.
|
אם אתה לא צוחק כמו אף אחד, אז איך תצחק? זאת-אומרת, זה לא
צריך להדאיג אותך עד שמצחיקים אותך, אבל אז פתאום יעלה לך
הגלגול במעלה הגרון ומה שיצא יהיה - יהיה מה? המהות של הצחוק?
משמעות הצחוק? זה שסיפר את הבדיחה יכול ממש להיעלב.
|
וויטי נתעורר לפתע, שוב לפני שהספיק להשחיל את הדוגמנית היפה
שרודפת אותו בחלומותיו כבר ימים רבים. המרצה שלו עמד מעליו
ושאג: "בחורי, כדאי שתתחיל לחזור לחיים. אף אחד מכל התלמידים
הטראומתיים שהיו לי לא היה קטוס כל-כך הרבה זמן כמוך!"
|
"הכי אני אוהב לחסל את אלה שלא עוצרים לי טרמפ" הוא מספר לי
בחורים חולמניים, "לראות את האוטו מתרחק, ואז פתאום להופיע
בתוכו, להגיד איזה משפט מחץ כמו: "אתה מגיע לגן-עדן?" ואז
להכניס אותם באיזה עץ או משהו".
|
לבי גם ננטש כל זיקפה ואון
בראותי את כל נשות התאטרון
|
בהשפעת סיפור אבא על ההלוויות ההמוניות בסוף 73'
|
סכין גילוח בספירת העומר, כמצית שלוחה ליד עץ התומר,
חזות מזרחית באוטובוס או במדרחוב או בטרמפ
|
אני קולב עולם
וכולם נתלים עלי
הכתפיות שלהם מתחדדות לעומתי, בגללי.
|
אני קושר את התחבושת האישית לאפוד
שלא תיפול כשאני רץ
|
(הורדתי לעצמי ליפת טיול בעולם של עשרה חודשים, משהו פרוע)
|
לאחר הרבה מאד שנים שנחיה ביחד, והיא תנעים לי את שנותיי ואני
אנעים לה את זמנה, לאחר באמת הרבה שנים, כשנרגיש שמיצינו,
שאהבנו, ולא הפסקנו.
|
או שאמשיך כך כל חיי, מתוסכל ממיעוט החושבים ומתאלקס מתוכן
העניינים, אבל מביא ילדים לעולם, כותב קורא מנגן ומטייל, דועך
לתוך הזיקנה כמו כולם, עם צער מסוים אך ידיעה מראש של
הכרוניקה, ולכן לא מיואש אלא שמח, כמו soup song שמתחיל כרגע,
טובע בתחביבים.
|
עם כל אות שהם רומסים בדרך למילה, מתרחשים במוחם המפוקפק אלפי
ומאות תהליכים כימיים, חשמליים ובירוקרטיים
|
כולנו היינו רוצים שכל זה ישוב אבל אפילו הנוסטלגיה כבר
עתידנית והחברים הטובים ביותר מודים בכל עושים הכל מדביקים בכל
ואין בטחונות ואין סלחונות רק סרחונות. הכל מת, הכל MATH, הכל
חידה וכולנו אוהבים גלידה.
|
ז'ראר: תפסיקי לזוז! אף פעם לא דיגמנת?
מלודי: לא ערומה בקור של רחוב דצמברי! אתה מטורף! לציירים יש
לב, לך לא. אני סוגרת את החלון ואז נמשיך.
ז'ראר: (עודו מנגן, מרוכז בתווים) אל תזוזי.
|
שלא תחשבו שאני סתם מדבר. אני הכרתי אותם. כן כן, אני פעם
הייתי בג'מעה של ארבעת המופלאים. אני הייתי מופלא מספר ארבע.
אני עוד הסתובבתי איתם בהמבורג, כשהם רק שתו בירה וזיינו
גרמניות.
|
ראש המשלחת (במתק שפתיים): או, זה אתה! אדוני, קראנו את הספר
שלך, (ברקע נשמעים קולות ניסור ושאיבה) נפלא, באמת. איזו
אקספוזיציה! נמשכת ממש עד העמוד האחרון. והציורים... אתה ממש
דומה לעצמך, שתדע.
|
מנחם: נו מהר! מה אתה רוצה שאיזה ילד יעבור פה ויראה אותך?
איזי: (החיוך חוזר לפניו. הוא שולף כובע לבן עם כתובת "שלום"
וציור יונה. מביט במנהל) אני איז.. יצחק מקרן אחוו"ה, באתי
ללמד אנגלית.. מנחם: (מזועזע) זה הכובע?!
איזי: כן.. אם אתה מתעקש על כיפה אז אני א
|
בתנועה מהירה דחפי את היד, קרעי את העור, חידרי את העצם וכך את
כל השכבות, והגיעי ללב.
|
את מביטה במפה ולפתע שערך הופך שאטני. יש איזה סיפור כזה
במשפחה, על שינוי צבע השיער מרוב תדהמה. אני בודק בזריזות
במקרא, לראות מה כבר ראית שם שהשפיע עליך בכזאת צורה.
|
"כן", אומר החבר, "ואני קראתי במקום אחר שהוא איטר יד-ימינו
אבל מכריח את עצמו לכתוב ביד ימין, ושהוא שותה בנזין כדי
להיכנס למוזה".
|
קודאק 200, צמצם 5.6, מהירות 1/250
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לא קראתי אבל
ראיתי את הסרט.
קומיצה ושיעורי
בית בתנ"ך. |
|
