צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

שאפתי את הרוח עמוק לריאות. פעם בחיים, הרגשתי שלמה.
התבוננתי, סביבי. שאבתי למוח, את כל מה שאני יכולה לראות,
להרגיש.

לא רציתי שתישאר לבד, למרות שכבר אין קפה של בוקר, יש יין של
בוקר. זה קצת שונה, אני מודה. ההשפעות קצת אחרות.
בכל זאת, הרגשתי שהיא צריכה אותי.

ידעתי שאם אתה מסוגל לעשות משהו כזה, לבגוד בי עם מישהי אחרת,
ברגע קטן של חרמנות יתר, לזרוק את הכל, כל מה שאהבת... או ככה
טענת.
כל המילים שאמרת, שאין כמוני, שבחיים לא תעזוב, כי אין לך חיים
בלעדיי, הכל, כנראה, היה סתם.

מרוסקת.
כואבת.
לא מצליחה להתגבר.

אני מגניבה חיוכים לשמיים
בשקט בשקט,
שלא יראו
לחישות אהבה רחוקות

אבל בינתיים,
רק מתגעגעת. כל כך.
עכשיו, הדמעות ניגרות מעיניי... עיניים שמבקשות.

אותו ריח שהזכיר לי אותו כל כך

היא החליטה שלא, לא כדאי לבזבז.. סתם רגשות
היא רצתה שזה יפסיק. הייתה ממש נואשת... כי הרי אלו הם סתם
חלומות.

וכשתבוא,
עם רסיסי לבך השבור,
להתנחם בחיקי,
אני אשתוק.

היא לא תימשך מספיק,
אבל אולי, היא לא תיגמר לעולם.

מתח נורא,
הילדים יקראו.
תמונה שקרית שכזאת, שהכל ייגמר...
לב שחור, לב שבוז.

רציתי רק לשאוף את הכל ממך, רק להיזכר ולהיווכח כמה ברת מזל
אני שמצאתי לי בנאדם כמוך.

הסתכלתי במראה, בוהה.
הלב שלי נקרע מתוכי וריחף גבוה.
לא הרגשתי דבר.