|
בטח שכחתי למות. בטוח שכחתי למות ועכשיו אני תקועה בין שני
עולמות מפחידים. אין שום הסבר הגיוני אחר שאני יכולה למצוא,
לדלות ממוחי הטרוד, ולהאמין בו.
|
יום אחד ישבנו בחדר שלי, על המיטה, ורון התנהג קצת מוזר
מהרגיל. זה היה ערב יום השואה ואני תכננתי לבלות מול הטלוויזיה
ולכבד. כמו שאני יודעת לעשות יפה מאוד. לראות את הטקס ביד ושם,
להזיל דמעה, ואח"כ לראות, שוב, את רשימת שינלדר. אבל לרון היו
תכניות אחרות...
|
אני ידעתי שהוא ימות. לא היה לי שום ספק בכך, פשוט ידעתי. זה
לא עושה אותי כזה חכם, הרי כל אחד יכול לנחש שאם מתפוצץ מטען
נפץ בעודו על הגוף שלך, אז סביר להניח שלא יישאר ממך הרבה,
אולי כמה פיסות בשר מפורקות ומפוזרות בכל עבר.
|
אתה יושב מול המחשב שלך ומקליד. השעות עוברות ואתה לא שם לב.
האוויר בחדר עומד, עוד לא טרחת לפתוח את החלון מהרגע שהתיישבת.
האור של המסך מרצד על פנייך הלא מגולחות. כבר שבועיים שלא
התגלחת. בעצם, כבר שבועיים שלא אכלת או ישנת כמו בן אדם.
|
את השדון שלי פגשתי ממש במקרה. או לפחות ככה אני חושבת - הוא
אומר שהוא ניסה כבר פעמים שאני אפגוש אותו ותמיד משהו התפקשש
אבל שהכל מתוכנן ושאני לא אחשוב אחרת.
אבל אני בכל זאת לא מאמינה לו...
|
נכנסו לפאב קטן שהיה ריק לחלוטין ועשינו להם את הערב, כי מיד
אחרינו המקום התמלא. הם החליטו ששותים יין לבן, והזמינו בקבוק
לחמישתנו. "לחיים" הרמנו את הכוסות ביחד, והאווירה הייתה פשוט
מעולה.
|
מי לא אוהב לישון? כל כך הרבה יתרונות בפעולה אחת: גם לא לעשות
כלום, גם להרפות שרירים, גם להפסיק לחשוב, גם לחלום חלומות וגם
לא לאכול! מה יכול להיות יותר טוב?
|
"תודה," היא ענתה, לקחה את הארנק בידיה ופנתה ללכת, כשבושה
גדולה משתלטת על לחייה בצורת סומק, ודופק הלב שלה עולה מכך
שנעצה עיניה בעיניו השחורות כלילה, כאילו מבשרות משהו שכבר
ידעה.
|
Never meant to harm you,
but that's just what I do.
I always look around you
And keep you from your fall.
|
Oh please give me some help,
Nobody needs me, I think I'm going to cry.
But yet with my willing that never dies,
I'm trying to be the one who's always nice.
|
זהו סיפור קצת ימים,
על שני אוהבים,
שלא הרבו במילים
ולא שבעו ממבטים
|
הלוואי שאלוהים היה בורא אותנו שונים
וגורם לכל האנשים,
שלאהוב כל כך אוהבים,
להתאהב רק במי שבאמת משיגים
|
אני מתאהבת בך יותר ויותר
בכל רגע שעובר.
אני עיוורת מוחלטת וטיפשה גדולה,
שחושבת שאולי מצאה אהבה.
|
עיניי נעוצות במבט מתכווץ,
משתדלת שלא להיתפס.
|
רק לפעמים היא נכנסת לי יותר מדי לחיים
ואני מנסה להסביר לה שזה לא כל כך נעים...
נותנת לה רמזים,
מזעיפה פנים,
אבל היא כנראה לא בעניינים.
|
אנשים חולמים
אנשים מקווים.
|
שברתי את הדלת
וכבר ניפצתי את המראה.
ירקתי על הטוב
ובירכתי את הרע.
|
מותר לך לבכות
מותר לך לטעות.
|
את צוחקת מכל מילה שהוא יורה
ולא שמה לב למה שמסביבך קורה.
את כבר מדמיינת לך מה יהיה בעתיד הרחוק,
שני ילדים ובית קטן ומתוק...
|
אל תסתכלי יותר פנימה
כי תגלי שהכל אכול
תנסי לשאוף קדימה
ולא להיסחף אל התסכול
|
פתחתי דלת לשטן והוא נכנס ברוב הדר
בא אליי, עמד מולי ובמשך חודש כמעט הוא נשאר.
אנשים באו, אנשים הלכו
אבל הם בהחלט לא ידעו...
|
עכשיו אני הבנתי
זו לא את
זו אני
כואב היום לחיות
בעולם כה אמיתי.
|
כן זה כואב,
הלב מדמם,
המוח קופא,
הדם מתחמם.
|
אומרים שבעולם הבא יהיה יותר טוב
אבל אני חושבת שיהיה דווקא רע.
|
אומרים שאהבה היא דבר נפלא...
|
וכן, מתחשק לי להוציא את כל מה שעובר עליי למילים, למונולוג
מורט עצבים וקורע נפש (עלק, הלוואי). ולא, לא אכפת לי שאנשים
יקראו את זה ויחשבו עליי דברים מסכנים, כמו רחמים, אומללות או
אולי אפילו שנאה עזה.
|
כשאמות,
הכסף שהחבאתי במגירה לא יבוזבז על דברים שרציתי.
מישהו בטח ימצא אותו וישים בארנקו.
|
אני יושבת ובוכה. נזכרת בימים שבכית אתה גם איתי, בתקופות
שאהבנו לקטר ביחד, למצוא ניחומים אחד אצל השני. אבל עכשיו אני
בוכה לבד, ואין לי שום דבר קטן להתנחם בו על כך. לא מסוגלת
לעכל מצבים שאהבתי להדחיק בעבר ועכשיו מתמודדת לבד.
|
זהו, אני נוסעת. אולי לא אחזור. חיים חדשים מעבר לאופק, הם לא
באמת מחכים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
גם אני ניצול
שואה, אומנם
נולדתי שלושים
שנה אחרי, אבל
בכל זאת היטלר
לא רצח אותי.
ערד עזמוביץ
מנסה לסחוט
"רנטה" משגרירות
אוסטריה בשכם. |
|
