|
ילדה אבודה עם לב אבוד...
רק חלומות תקוות ואשליות...
נזכרת איך פעם היה לה בית...
משפחה...
ואולי גם אהבה...
נזכרת בחיוך שהיה לה פעם...
|
הרחובות כל כך ארוכים כשהעייפות גוברת ועלי להמשיך לצעוד.
אך לא אתייאש ואמשיך ללכת עם תקווה להגיע לסוף.
בסוף הרחוב אני מקווה למצוא את הפתרון, התשובה, למצוא שלווה
אהבה.
|
הסיפור שלי מתחיל בילדה, היא לא גדולה ולא קטנה לא שמנה ולא
רזה, היא לא יפה אבל גם לא מכוערת. היא באמצע שכזה.
|
ואילו רק אני ילדה קטנה יושבת על הכסא שלי ושותקת.
אכן זהו החג האהוב עלי, אך לא אעיז לומר מילה, לא אפצה פי
לרגע, לא אדבר פן יתחילו לדבר איתי, בעצם עליי.
אסתתר בתוך הכסא שלי, מאחורי הצלחת מלאת הקניידעלעך שלי,
ואשתוק.
אם אומר משהו יתחילו לשאול אותי שאלות כ
|
מלושקה גנבה מילדיה את הסכין, ואז חשבה לעצמה: 'אין דרך יותר
טובה למות. אני רואה את זה, בעיתון יהיה רשום: אישה זקנה
התאבדה ביום הולדתה'. ככה אף אחד לא ישכח את השם מלושקה.
היא תקעה בחזה שלה את הסכין, אך לצערה פיספסה בשתי סנטימטרים
את הלב.
|
אז בעוד כולם רצים-משתוללים, ואמא שלי עם הסירים שלה לא מצליחה
להדליק את האש לחמם את האוכל, והכלב לא מפסיק לנבוח, כולם
צורחים, צועקים, לא סותמים את הפה! רק אני יושבת בניחותא על
הספה של אחותי ורואה "בנות הפווארפאף".
|
בכלא יש ארבעה קירות, מיטה, אנשים, סורגים בחלונות... כמו כל
כלא טיפוסי... ותאמינו לי שביקרתי במספיק בתי כלא כדי לדעת...
ולפתע לתוך הכלא שלי נכנס מלאך.... והוא יפה ואדיב וכולו חיים
ושמחה... דברים שאין בכלא...
|
מסתכלת סביבי ולא רואה כלום חוץ מבניינים גבוהים מלאים בחיות
שאפילו עיניהן נראות לי רעות, אך גם החיות לא מצייצות.
שקט, הנה אני שומעת, אלו צעדיי שדורכות על האדמה.
"אל תזוזי", אמר לי ילד שאפילו את שמו אני לא יודעת, אך מכירה
אני אותו כבר 6 חודשים.
|
נישקתי אותך על השפתיים. השיער שלך היה קצוץ (כמו תמיד) העברתי
את היד, כמו שתמיד אהבתי, לא רציתי להגיד לך אבל היד שלי
התמלאה בדם. לרגע תהיתי האם זה ממני או ממך?
"אני אוהבת אותך" אמרתי. שוב עלה על פרצופך חיוך. אותו חיוך
שכל כך אהבתי. חייכתי איתך...
|
לעבור ברחוב זה סיוט מתמשך.
הפראנויה שהייתה בעבר גדלה והתעמצה ותפסה ממדים, שאפילו
הדימיון המפותח שלי, לא יכול לשמור על הקצב.
|
איך לא הרגשת?
הוא עונה שהרגיש.
|
אדמה ספוגת דם
מתי תפסיקי להדהד באוזניי?
כי רבים לפני עוד הלכו על גבך
ואני רק רציתי לזכור את תוכך.
|
רוצה לכתוב הרבה,
אבל כל כך קשה כשאין על מה.
ואולי אהיה כמו ג'ון... אכתוב על כל מחשבה.
|
יום יבוא, ואני לא אהיה ילדה יותר
יום יבוא ואני אתבגר
יום יבוא והעבור כל מכשולים
יהיה יום שבו יפסיקו החיים
|
אתה יודע שכל דבר יספק ילדה קטנה.
אז בוא הביתה ותן לי נשיקה.
|
בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר,
בדיוק כשחשבתי שאין מחר.
בדיוק בשניה שהייתי מוכנה לוותר,
בדיוק שחשבתי שאין חיים יותר...
|
מדינה קטנה... יפה ושקטה.
עם ילדה ששערה משחק עם הרוח
שחייה בבטחה.
|
שיגדלו עם זרעיו של העץ שאיתו גדלתי,
שינשמו את הבית הזה שבו גרתי,
שתיהיה להם ילדות במקום הזה שהיה שלי.
|
לא אצטרך אתכם שתעזרו לי
לא אצטרך שתתמכו בי
כי אני יכולה לבדי!
|
אם היה בי רגש לחלוק
הייתי מחלקת
|
ילד תחזור הביתה,
אני מחכה ואתה לא בא.
נער תחזור הביתה,
אני שולחת מכתב ואין תשובה.
|
איך הכל עלול להשכח,
איך ברגע הכל מאיתנו נלקח.
אי אפשר לעצור,
אי אפשר להחזיר את מה שכבר אין.
|
בעודי הולכת על אדמתי
מודה אני לאלוהים שברא אותי.
שנתן לי את הזכות להיות פה
שבירך אותי בגדולה להיות חלק ממך.
|
עיניים, כל כך הרבה עיניים.
בוהות בי,
שופטות אותי,
גורמות לי להרגיש אשמה.
|
זה החיוך המעצבן הזה,
שגורם לה לבכות.
זה התקווה שאולי הוא לא יחזור,
שגורמת לה לחיות.
|
אם ישמע קולי הזועק מתוך השקט הצועק,
אם יראה דמעותיי מתוך ים הבכי.
|
ופרי יצירת כל עבדייה
מתוקה מכל ניצחון.
עובדים הם מסביב לשעון.
|
יודעת לוותר,
יודעת לקבל את השונה,
יודעת לקבל דעות,
יודעת לפעמים לנסות.
|
רק אתה מעלה חיוך כשאני עצובה
מרגיע אותי כשהכל נראה נורא...
אוהב אותי כשאני מרגישה שנואה...
מחזיק לי את היד כשאני בצרה...
|
ההנאה בחיי, לתפוס את השנייה שבה אני מאושרת.
|
הוא צועק, אתם לא מקשיבים לו
הוא מנסה להגיד שהכאב חזק ממנו
הוא צועק, ואתם אוטמים אוזניים
מנסים להתעלם עוצמים עניים
|
סיסמה ישנה על ישבן המכונית מודבקת.
כולם היום מודבקים בסיסמאות.
והם כולם שווים לישבן.
|
ילדה נוגה,
ספרי לי זאת הצרה,
שתפי אותי בזאת המועקה.
|
ואני רק הולך אליו
והוא לא ישוב אלי.
|
כשדם זורם כמו מים,
ברחובות של תקווה.
|
חושבת שרק הם לא יודעים
אבל בעצם טועה
כי גם אני באותה חוסר ידיעה!
|
אתה אהבתי הגדולה
נפשי התאומה.
אחי, לכל מלחמה.
|
רק לראותך ממלא את ליבי באושר.
וכשאתה מחייך אין יפה ממך!
וכשעינייך הקטנות מתמלאות בצער ויגון
עיניי מתמלאות בבכי שלך.
|
כדי שאזכור לעולם
שהיו כאן בני אדם,
שנחנקו ונרצחו בלא עוול בכפם.
|
כשחברים בועטים בי,
אני בוחרת להתעלם.
כשאנשים בועטים בי,
אני רוצה להיעלם.
|
מקופלים בתוך מיטה,
ערומים כתינוקות חדשים בעולם.
השחור והלבן מתמזגים עכשיו אנחנו אחד.
|
ושכינתך זו כל רח בשדה,
וכל גשם שבסתיו,
כל שמש שזורחת,
וכל גל שמגיע אל חופיו.
|
למה 6 מיליון?
למה חייל בחברון?
למה השכנים שלי?
למה אני?
|
עוטף אותי כמו כדור בקנו,
ידיו כידי גיבור לפני מלחמה.
|
הפנים הן אחרות.
הן לא אותו דבר.
מן עצב שכזה,
עצב לא מוסבר.
|
הנה מלאך
עיניו כחולות
עומד בפינה
מנסה להיות
|
אז בואו נדמיין את העולם יותר טוב,
ונקווה שזה יקרה בקרוב.
|
נשימה עמוקה לתוך הריאות,
והאוויר כל כך נקי.
על ההר לעמוד, להיות בבית שלי.
|
פן תשמענה בנות השכנים
ופן תעלוזנה בנות השומעים
|
הילדה לבדה נדדה
חיפשה אחר אהבה משפחה ומעט נחמה...
אך במקום זה מצאה שאנשים רעים בעולם לא חסר...
וניסתה שלא לוותר
אך הרוע בעולם לקח את התמימות שבה
|
חיים בעולם שבשביל לעבור ניתוח פלסטי יש קופון.
רוצים הכל מהר ולא דופקים חשבון.
חושבים שזה בסדר לדרוס את האדם הקטן.
שוכחים שפעם הם היו כאלה... ממש מזמן.
|
לפעמים שכואב לי אני נזכרת שאני חיה.
והכאב משאיר אותי כזאת.
|
עזריאלי לא כל כך רחוק.
רק נסיעה באוטובוס אחד,
או, שיט! בעצם שניים.
|
שמעו נא את זה השיר
האזינו לזאת המנגינה.
זאת מזמרת לבוא הפריחה.
|
פוחדת מהמוות
פוחדת מהסוף
פוחדת לא לגעת
פוחדת לעזוב
|
אומרים שהוא קיים.
אומרים שהוא נמצא אי שם.
|
משמיעה צלילים, מנגינה.
מוזיקה ששבוע לא התנגנה.
|
לא רוצה לשמוע מילה!
לא צריכה שתסבירו לי מה קרה!
|
לו רק הייתי חזקה כמוך
לו רק שורשי היו נטועים כשלך!
לפף אותי בזרועתיך
ותחזק אותי כמו שאתה...
|
דאגה בליבה חודרת,
חודרת ולנצח נשארת.
|
הן לחשו לי את סודותיהן,
הן סיפרו לי מה עבר עליהן,
ואני כמו שהן בדרך כלל עושות שתקתי,
בפעם האחרונה להן הקשבתי
|
פרח קוטף,
רוצה להריח ללטף.
|
כששואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אגדל, אז אני חושבת על
א) מי האדם ששואל אותי?
ב) מה הוא רוצה לשמוע?
ג) איך הוא הולך להגיב אם אני אומר את האמת?
ד) איך הוא יגיב אם הוא ישמע את מה שהוא רוצה?
|
ואני חושבת, מה הסיבה לשואה? מה הסיבה שילדה קטנה בת 6 נרצחת
בידי ערבי? למה ילד בן שנה נשאר תקוע בכיסא גלגלים כל החיים
שלו? מה היו המטרות שלך בזה?
תתבייש לך... איך יכולת לרצוח כל כך הרבה אנשים בדם קר?
|
איפה הייתם?! אני יושבת לבד בחדר קטן ומחניק ושואלת... איפה
הייתם כשהייתי זקוקה לכם?!
לאן נעלמתם?! ברגע הכי קשה בחיים שלי, ביום הכי נורא, בשעה
הקשה, בדקה הגורלית...
לא יכולתם להתמודד?! אבל גם אני לא!!
|
בורא עולם ובכל זאת הורס עולמות שלמים של אנשים תמים. יכולת
להפריד בין חושך ליום אך רצחת קהילות שלמות, או גרוע מזה, עמדת
בצד ולא עשית דבר!
|
אני כלואה ברגשות שלי, אני נאבקת על החירות שלי...
בדיוק כמוך...
אני נחנקת כמוך... בין ארבעה קירות... מלאים סודות ושקרים...
ואני רק רוצה לצעוק ולצאת...
|
ואז, תמיד כשהייתי מדברת עם מישהו על זה, הוא היה אומר לי
להתחשב במצב... פאק יט!!! לא בא לי להתחשב במצב! מה אני אשמה
שאבא שלה מת?? למה אני צריכה לשלם את המחיר ולעבור כל פעם
במסדרון בפחד, שאולי עכשיו היא תראה אותי ותגיד לי משהו...
|
אדם מבוגר, ראש ממשלה, היית בדרכך לעשות שלום.
ושלום מהו? הבטחה לשקט?
ושקט מהו? חיים?
וחיים? מהם?
|
אנחנו עומדים להיכנס לביתן היהודי רק מחכים שיצאו משם חבורה של
בנות דתיות, אני לוחשת לאחת מחברותיי, איך הן יכולות להאמין
בה' אחרי מה שהן ראו היום?
אך הכיצד שכחתי לשאול את עצמי את אותה השאלה?
|
אל תכעסי עלי,
אני בן אדם קטן מדי כדי לראות אותך ברגעייך הקשים.
אל תנטרי לי טינה,
היה לי קשה עם זה' לא באתי לבקר, אבל היה לי הרבה יותר קשה
לראות אותך!
|
אומרים לי, "למה לך להיות לוחמת?
להיות כובשת!
להיות רוצחת!
דם ערבים יהיה על ידייך!"
אז אני אומרת, "על המדינה שלי אני שומרת!
אני לא כובשת אני מגנה
אלא שאולי אהרוג הרגו בלי הבחנה!
דם יהודים על ידם!"
|
ושוב אני שונאת אותך!
למה?
כי אתה קיים, כי אתה נושם, כי אתה מה שאתה, כי כשאני חושבת
עליך אני רוצה לבכות.
|
למה אתם שותקים?
יש לכם משהו להגיד תצעקו!
תפסיקו למלמל!!! תפסיקו להסתיר!
|
אפרת עוקבת אחרי מה שהבחור עושה, היא בודקת אם הוא לא גונב
כלום. הוא מתקרב לקופה כדי לשלם, יד אחת בתוך הכיס שלו והשנייה
מחזיקה בסרט "פסיכו".
הקונה:
כמה זה?
אפרת:
עשרים ו... (הקול שלה רועד והיא משתעלת) זה עשרים וחמש.
הקונה בא להוציא משהו מהכיס...
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
זו לא אשלייה
אופטית, זה סתם
נראה ככה.
צרצר, מצטרף
למחתרת הפיזיקה. |
|
