|
עמדנו קרובות כל-כך, כמעט נוגעות. היה לה את אותו הריח, הריח
המיוחד, הממכר הזה שלה: אלוורה ותה ירוק, תפוזים וסיגריות...
|
אני לא מחכה לך יותר. ילדה קטנה, בשמלה קרועה, שיער פרוע,
רטובה מגשם דמעותיי.
|
בקש רחמים ברחובות העיר הזאת
חשוכה וקרה
שסועה ותלושה
מסיפור אגדה לא ברור
|
ריח של גויבות
גורם לי להזכר...
|
רציתי לחבק אותך. לא רק בשבילי אלא גם בשבילך, שאדע מגע ידיים
של אדם כה מיוחד ואולי אזכה להבין את הסוד...
|
אני אכתוב את הלילות הבודדים
כשהדלת נטרקת שוב ושוב מהרוח
שכמוני מחכה לשבים
אולי לשווא.
|
עם השיר הזה שלא מפסיק להתנגן לי בראש, מנגינה מטורפת של רקדן
שיכור עייף מטורף בוכה אל הלילה ורק העיניים שלה בתוכי
תנגני משהו נושי ת נ ג נ י
|
כל זה היה ונגמר את בטח היית אומרת, ואחר כך כשחושבת שלא רואים
מקפלת את הצילום וכמניסה לתיק... אני נורא רוצה להתקשר אלייך
אבל מה לעזאזל השעה בעיר האפורה והקרה הזאת שברחת אליה?!
|
כשאני רוצה להיזכר אני עוצמת את העיניים ומריחה ריח של גויבות.
ומרגישה חום יבש כזה מכה בי בפרצוף והרגשה של עוד מעט ראש
השנה.
|
ופתאום הכל מתגמד
כל מה שתוכנן לפני רגע, כל חלום שנטווה מחוטים דקים של אושר של
תקווה
כמו בועת סבון שמתפוצצת בפנים, ומכל היופי והזוהר נותר בך רק
טעמו המר של הסבון
|
כמו שדרך מסעות ברורה אחרי גשם
ראיתי את שבילי
ואת כבר לא שם.
|
ואני מחכה לך.
ערה בלילות מול חלון פתוח, וחושך שהוא בלתי נגמר.
|
ובדרך חיפשתי כוכב נופל או לפחות מחייך, הרגשתי כמו קטע מסרט.
ואיך לפעמים המציאות היא רק תפאורה לחלומות הגדולים שיש לנו
בלב.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
המוות מעסיק
אותנו המון.
ויהיה לנו נצח
להתרגל אליו.
בוליביה. |
|
