[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מנחם יושב רפוי על הכיסא, בוהה במסך המחשב, ללא מענה. החלון
פתוח למחצה, הרוח החרישית והחזקה נכנסת, צוננת, מקפיאה.
עשן הסיגריה זוחל מחוץ לחדר, מיתמר מעלה לתוך הלילה האפור.
מנחם נושף את העשן מריאותיו וממלא אותן באוויר.

"זה בסדר, אתה יכול להפסיק לרעוד"

עיניה מכוסות במשקפי שמש, ליד הידיות קמטים קטנים. למרות משקפי
השמש, היא ממצמצת רבות. אור השמש זר לה, עבר הרבה זמן מאז חשה
אותו. היא מסתכלת סביבה בתדהמה, מנסה לקלוט את הרחוב, שהשתנה
במשהו מאז הלכה בו לאחרונה

השכונה הייתה שוממת, כפי שרק השכונה שלו יכולה להיות שוממת
באחת-עשרה בבוקר, בחופש הגדול, בקיץ. בדרכו לא פגש אפילו איש
אחד. לא היה חם בחוץ, אבל הוא הרגיש קצת חום דרך סנדליו.
אצבעות רגליו התחממו בעצלתיים מהשמש


לרשימת יצירות השירה החדשות
נוסטלגיה
קח לאט את הזמן
הוא יחלוף מהר בכל מקרה
גם אם לא תתערב

שיחתנו, חטופה כמו טיוטה
לא מתמצקת
אבל משוכנעת שכן

אם במקרה
יחד עם הגשם הבא
נקבל עוד 12 חודשים
אנחנו נמומש

I wish I could talk to you
Without trembling in the moments ahead
But the fear and the shame are in everything I do
And from the moments to come, I am afraid

I was always on the barren side
Never in the habit of having connection
Looking for the crossroad that will divide
The never past from the futuristic impression

You've been telling me that I am not what you see,
And that my words fall into a black hole,
And that my sobriety is overshadowed be me,
And that you don't see me as your completing soul.

יד שמאל נאחזת בקושי בעמוד
ויד ימין מנסה לסגור את התיק
ושתי הרגליים מחפשות רצפה
והיא לא יכולה יותר
אז היא מתעטשת
פנימה.

קובץ שירים
רק שמחה באופיר
כשנפתח חלון, גם אם הוא רועש ומלא עשן
והוא שר "ואני שמחה רוקדת"
בלי להסתכל למטה
ורק הירח מלמעלה
נראה כמו ציפורן גזורה
ומבטיח שישוב מחר.

יחסים
כשחזרתי, התנהגת כאילו אין בנו
אחד את השני
אילצת אותי לשטוף את ידיי ולנער

ברח מהעולם הלא-בטוח,
מהמלחמה הגרעינית.
בוא לצמרת עץ הקוקוס.

קצרצר
יש לי איש קטן בראש, והוא כותב לי שירים
אני מכריח אותו לכתוב יפה

פוסטמודרניזם
בעוד שלושה חודשים
יכנס אדם לגלריה.
הגלריה לא שלו.
השעה תהיה לילה.

הוא יעמוד ערום
כפי שנכנס
מול התמונות

ביקורת
יושב על ספסל, מסתכל ברוח
אישה יפה ליד
מדברת בגרמנית
אולי אליי, אולי לעצמה
ואני שם וכאן, נוכח ונעדר

תחושתי
ידענו כי אנחנו לא אוסף מקרי
אנחנו התקווה, התקווה שצופה
בגושי סלע נשרפים בחלל.

אני מתעורר לאפור הגדול, השמש מנסה לחדור בין שני עננים
העיר הישנונית מתכסה בשמיכת שדות.

אמור, כל עוד אנחנו לבדנו
צעק, בכאב, בשמחה
כל עוד מבטיך חודרים,
אני בשקט מתפוגגת ממך

הומור
בלוויה של יאסר
היה מאוד מרשים
עשו הפגנה
של המון שאהידים, המון שאהידים

יש הגיון
ברעיון
כי יאסר טרוריסט
כולם ידעו
אפילו קצת אני

גיל בוכה
כי הוא לא ג'ינג'י
דבר הגורם להתפרצויותיו
להיות בלתי-מוצדקות בעליל

מאחורי מפל הצחוק ומסך העשן,
מסתתר לו העצב
והכל מבצבץ בעיניך.

הרהור
להתמודד עם הריחות של הבוקר:
שלג, דלק, שתן, לחם, כסף
להתמודד בשני הסגולים המתגלגלים
ובקמץ ובפתח, שלועגים

יחסים
מתחת לנעלי תפסתי אותך
מנסה לעקוץ ולברוח
שוקל במוחי כיצד להתעלל בחזרה

נוסטלגיה
שיער גלי
והשם - גלי
אבל אולי בגלל הפנים, עצמות-הלחיים, המבט -
החשבנו אותה כגל זכר
שבא והולך

אם תראו את הנס שלי
את מאור עיניי ומשוש חיי
את התקווה העדינה והצחורה שלי
אמרו לה שאינני עוד, חלפתי ונמוגתי

פזמון
קמתי היום מוקדם
רציתי ללכת לים
ארזתי גם מגבת
ונזכרתי שאני מאוהבת

בים

ייסורים
(מסור מהדהד בבית החולים
ולילה נופל בחוץ על אנשים שלמים)

בדידות
עכשיו בכיור פגר יוגורט
ומיץ שלא זכה לחוש שפתיים
סיגריה שלא הודלקה

כמיהה
הנה
כמו בחלום של נערים אמריקאים
היא שם
השער
מה היא מנסה לומר לו

הנה אני
עדיין בקבוצה
כמה בדיחות להפיג את המתח
לא, אני לא
לא, אני לא

הנה אני
לבד ברחוב
עוד כמה נשימות
מבט אחרון אחורה

אני לא אפול, ואפילו אחרוץ לך לשון
היי לי חייטת
הכיני לי נעל נצח
אעצב לך גומות דרך עקביי

פוליטית
אני אגלה לכם סוד -
איך ייגמר הסכסוך

יחסים
אני רוצה שתקיאי
כדי שאדע
שאין בך אדישות יותר

כתמיד, חשפתי את רגשותיי באיחור
מאוחר מכדי לשנות את מצבי
טעות על עצמה לעולם חוזרת, כזכור
ותזמון גרוע הוא תחביבי

סוריאליזם
זריחה.
עפעפיים כתריסים, מווסתים, מצמצמים.
בקור כדור האש הלוהט

אני רוצה שפתאום אחר-כך תצא השמש ותהיה קשת, וכולם יחייכו בין
הדמעות והגשם על פניהם.

ארספואטיקה
הו, כמה קל לשקוע בתוך יצירה
לפנות את מקומי לנפש השיר הגדול
לאבד את היוצר בשטף היצירה
ולתת לאהבה הפואטית לשטוף את הכול

פוליטית
אם עוקבים אחרי הויכוחים
בין הפוליטיקאים
מגיעים למסקנה שכולם

אהבה
לא אגיד את שמה.
נסתרת היא ממני

געגוע
הוא עבר בשוק ליד החנות המשפחתית
הסתכל דרך חלון, להיכנס לא העז.
הריחות לא עברו דרך החלון
אבל הזכרונות כן:

כך הצטווינו
במפץ הגדול של עצמנו
בפניו
יד ביד
ראשונים על האדמה
לשים מסכות

כל חיי הייתי עסוק בלדמיין
ש - 20$ הם בעצם 20 מיליון
אחרת איך יכול לקנות עצב בקילו
לשטוף פנים בבוקר
בדמעות קנויות מאתמול

כשהיא כועסת
גבה אחת מורמת בתהייה
פה עקום ופעור
וכל עיניה אומרות זעם

אהבה
כתבתי אותך ביקיצתי,
על קירות העיר הקרירה
כתבתי אותך בבוקר המאוחר,
על קרני האור שחודרות לנפש העיר

קצרצר
כנראה שלא היית שלי

אני והרחוב התפצלנו
הוא הלך עם האנשים שיצאו מההצגה

ואני הלכתי ליד פאב קטן
שישבתי בו פעם לבד וצחקתי מבדיחות שלא נאמרו
ואז ניגש אליי בעל המקום ואמר
"מינימום הזמנה - 30 דמעות"

את תמיד מחפשת
רק את הלחישה הקלה, הצפויה מראש
שתזכיר קצת, לא יותר מדי
כמו תלבשי שרוול ארוך מדי תמיד

שאלת אותי "מה עכשיו?"
וכל עין הפרישה שאלה אחרת
ואני עניתי "ני-גע-גע-גע"
כמו ברווז שקולו נלקח ממנו

תחושתי
עכשיו, אל תזוז.... אני אוכלת באלכסון...
עד שאני אהיה מלכת הקצב
הכול מתוק לי כמו לימון
המלך מט, התמונה מט.

גם עכשיו, כשהמסך הזה יורד
אני נשאר פה, עדיין בתודעה
שאפשר הכול לפתור בחיבוק
ואת יוצאת
ובדרך אולי נזכרת -

בשעת התארכות הצללים הגלמודים,
יצאת למסעך האחרון.
אחרון, סופי ונחרץ.
המסע אל נקודת האל-חזור.

היא מדברת ספרדית בקול רם
יש לה ריח של תפוזים

והשפתיים שלה קרות

מצחך אומר לי רבות
את כל אשר עינייך אינן מגלות

אני בצד אחד, ואת בצד השני.
ואז אלוהים, בחיוך מתגרה ומרומז,
בוצע את הים באמצע.
שנינו כלי שחמט עזובים,
שנינו בסרט הזה רק ניצבים.

נס סדוק כש
נפתח סגור ל
נסיכת סייס ש
נושמת סתריו ו

הומור
כמו שהתנקשנו בולטר בנימין
וכמו שדאגנו שצלאן יקפוץ
ואחרי שחיתנו את טד יוז
עם בנות האל
בוא נעלה על הגל

מקום
בהיוולדו לתוך עיר חדשה
הריח את ניחוחה,
ניחוח ספק-מוכר של נוסטלגיה
נוסטלגיה של אחרים

מישהו דורך על העלים היבשים
כי אין פה שקט
והזמן מרפא רק בצד אחד
הגדר כבר תוחמת -
והעץ מפיל עלים, אחד שמאלה אחד ימינה

הפעם זה עניין חדש
אני לא עייף.

עקוד אותי, אבי, עקוד אותי בדם אמונתך.
עקוד אותי על מזבח תמימותי, על מבחן קנאותך

אודה
קורא אותך בערב,
ומדי פעם ממלמל, כדי שוכל לשמוע את קולי,
כדי שאדע שהקורא עוד קיים.
בספרדית אתה עדיין יותר יפה,
למרות שכבר ניסו הכל

פגישה חטופה איתך בתחנת רכבת
אף פעם לא מבשילה
לפרי שאפשר לאכול ברכבת

סבא רדף אחריה בבית
ריח הבישולים תמיד הוליך אותו, שולל
עיניים סדוקות התחילו לחייך
והשפתיים מצאו את הצוואר.

פעם היה פה יער שחור ועבות
אני יודע, אני יודע
עכשיו אצבעות רצות על האדמה,
רצות, רצות, מנסות, מחפשות,
מנסות למצוא חושך שחור ומפחיד

אכזבה
אתה מחפש אותה
בדרך כלל יש לה שם של פרח
היא תעמוד ליד הדתי-לייט
משהו עם "אל" בסוף

פשוט, בכאב הובלתי
אל בור הניקוז
רוח בקרביי הונחתה
אל הנקב הנכון

אם הייתי יודע איך לצייר
בלי מילים

אינטרוספקטיבי
עד היום אני זוכר בדיוק
הרגע הקפוא בו התחיל החורבן

השמש הנושרת לאט, כל יום
והעץ האכול שיתמוטט -
הכל בשעת התרחבות העיניים.

אני רק מסתכל
תיקי חבוי היטב
מתחת קולבים ומעילים
הרבה גשם בחוץ
מעט שיחה בפנים

תחושתי
את תקני בגד ים
את תעשי פרצוף חכם
את תתחנני לתפקיד קטנטון
את בסך הכל אחת ממיליון

הרהור
אם הייתי יכול לחכות עוד כמה דקות,
הייתי מוצא דימוי יותר חכם לפנים שלך
אבל עכשיו אני כותב

פוליטית
האם תלך איתי עד לגן?
ניפגש באופן לא רשמי, נציגות מדולדלת
אותך ייצג מישהו אחר
אני מוכן לויתורים
נצעד בצעדים בוני אמון
פעימה אחר פעימה

בלחישה שנשמעת
ברשרושי השחר של שבת
יש בשורה של בשר שרוף
שהשאיר השטן כתשורה

אינטרוספקטיבי
מגלח את שפמך מול המראה
משיר את עליך כעץ נידף

אהבה נכזבת
כאשר שקיעת השמש משתקפת באגם,
ורוח בין-ערביים שורקת בעצים
יושב לו זוג אוהבים על המזח
ונכנע לשיכרון החושים

השתיקה הגדולה, הצלקות הקיימות
צליל המתכת, שערים נסגרים
הייפוי של הכיעור והבעיות
האמת מתה, נשארו השקרים

בדידות
מנסה לתפוס את האיילות הרוקדות
מתייאש ומצטרף לריקוד
מחקה תנועות, אבל לא רוקד.

יש כאן תחנה, אתה יכול לעצור לנוח
באמת
אני אהיה האגודה למען החייב לעצור
אם רק אליי תחזור.
יש כאן תחנה, אתה יכול לעצור לנוח
באמת
אני אהיה האגודה למען החייב לאהוב
לו רק יכולת לחשוב.

הנחני במעגלי תנועה
גם אם לא אראה תמרורים מכבי,


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
כבר אינך צריכה להסתכל אחורה אליי.
בסך הכל עוד אחד יושב ומנגב דמעותיו במקלדת, רק עוד מישהו
שהתייאש מלצייר אותך ממטאפורות


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כל הדרך שתיקתנו הייתה מילים נדירות.
כמה נגיעות אחרונות, זרות יותר ויותר, מנסות לנחם. כך מרגיש
הרגע בו הכל מתמוסס, ורק ההבנה נשארת. יש רעש גדול ופתאומי
באוזניים, רעש של עשרות ראשים מסתובבים לראות את הזוג המתרחק,
נהפכים לשני איברים מרוחקים, שלא נפגשים, רק

אמנסיפציה לחתולים!

שוב מין טעם מר בפה, כנראה שאני שוב מאוהב.
הפעם כתבתי לה הכול, את כל שיכולתי בדלותי הרגשית.
כמו למשל:




חזרה לעמוד היוצר הראשי
להפליץ זה
לגיטימי!

אני בטוחה שממש
ברגעים אלו
כמה איתנו
יושבים אפופי
צחנה מול המסך

בתאבון!


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/IdanSimon
יוצר מס' 3250. בבמה מאז 4/6/01 19:21

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לעידן סימון
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה