|
ירכיי אישה נאבקת
מתאמצת
אהה!
|
מעמיד תמונה נעה בעיני ההוזה
מנציח בו עבר, הווה ועתיד
ואני התפוח, האישה העירומה
אני הנחש, הגאווה הבזויה
|
ואני התפוח, האישה העירומה
אני הנחש, הגאווה הבזויה
|
ראיתי עלים
סתיו ברוחות הואדי
|
מטפטפת טיפות של חשק
לאורך גווך
|
בכל גופי
אין בי את הזרז.
אני גוף אחד.
|
ובזכות,
כמו גם בקולו של החסד
|
עצמו כצלם אילם לתפילה מוטל
|
הדפנו גופנו מעל למים מתוקים
בעוד דגים קטנים נושכים אחד את השני-
עד זוב דם.
|
הוי!
רצפה שבורה
אדמה בקועה
|
או שהמילים יצאו ברצף
או שהשתיקה
|
ומוסר הכליות
היש לו את אותו התפקיד?
|
ותקראו לי אישה
קוראת עיתוני יום שישי בנחת
רגל על רגל מונחת
פישוק קטן
|
השחר עודנו בוהק,
נצחי הענן המשתנה תכופות-
|
עוד שוכנים הצלמים
ברפש המדומה.
|
להיות צלע
בגוף בריא
רוח מפיחה חיים
בנשמת אפו של אדם
|
האוכל להתיר ידי מאותם כבלים?
|
נקיקי חיוך
מתפוררים בדרכינו
|
אני קצוות שיער מלופפת
קשר בל ייתר
|
עצמות חיות במקום שבו הדם מתחיל לזרום
|
צעד אחר צעד
כמנגנון חלש וישן
|
"העולם הוא עגול"
בצחוק נוצץ עיניים
"חביבי"
|
שערות סומרות
אישונים מורחבים
|
עד כדי סיאוב...
עד כדי כאב...
|
כפלי של שומן אני אוגרת,
ובבוא העת אשלוף את כפילתי
|
קפלים של שומן אני אוגרת
ובבוא העת אשלוף את כפילתי
|
עוד לא שמעתי צילצולים
ןרציתי לרוץ עירומה בשדות
|
והיא כולה מקומטת -
אותה שמלת השבת
מי תלבש אותה מחר?
מי תתגאה בה?
אותה שמלה עזובה ועלובה
|
באצבעות פקוקות
עיתים נשבר הרגע
|
גרגר של חול בסופה
טיפה בנהר גועש, בזרימה
עלה נושר בשלכת
|
אני היד המחוללת
אני העין המכווצת
בעמידה ישרה
וקוים עקומים-
|
כי אין ניצחון לקטנים
הנפש עמוסה לעייפה
ואף אני- כמותם
חדלתי.
|
זגוגיות עיניים רואות את העכורים שבמים
אחורי החוף קופצים, רוטטים, מדגדגים
|
בזרועות הנצח
זמנים נדמים לפרקים
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
עצוב, תשמעי,
אין מה לעשות.
יש לזה ריח של
דגים מסריחים
וזה מה שעושה
אותך אישה.
ורדה רזיאל
ז'קונט מייעצת
לנערה מתבגרת
לחיות בשלום עם
הווסת שלה |
|
