|
הנה העצים במלמול עליהם.
הנה האוויר הסחרסר מגובה.
אינני רוצה
לכתוב אליהם.
רוצה בלבם לנגוע...
(מתוך: "כוכבים בחוץ" לנתן אלתרמן)
איך זה מרגיש...
(כנסיית השכל)
מומלצים במיוחד על-ידי המבקרים:
"שוקי"
"הבלדה על ההיא" (ובמקביל את "דיאלוג")
"את, אני וקופסא שחורה"
"את תהיי"
"שקיעה"
"שיר איגיון"
"מזכרת"
"כשאני כותב"
קריאה נעימה!
היא המשיכה לבכות בכל הדרך. הדמעות שלה נצנצו אפילו בחושך של
המכונית.
לא אמרתי עוד כלום. אחרי רבע שעה מלשמוע את הבכי שלה, הצטערתי
שלא הייתי במקום הארנב.
|
דינה פתאום החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית בתאטרון. אז היא
התחילה ללכת ללמוד באיזה בית-ספר למשחקיות ששכחתי את השם שלו.
|
אני אוסף של שברירי אור,
שהחושך נאבק
לגרש
|
את תהיי האור בצד האפל שבי.
את תהיי
האור.
את תפציעי לאיטך, שם -
ותראיני מחייך
|
אמרתי: אני מעריך אותך.
מאוד.
אמרתי: אני רוכש לך כבוד.
המון.
|
והיא מודעת היטב למה כולם
רוצים ממנה,
לא, היא אינה יודעת מה
היא רוצה מעצמה.
|
ואת כבר לא איתי, אותך סחף הרוח
למחוזות זרים, לארץ רחוקה.
ארז אותך ממני בתוך סדין לבן,
ואת הלכת בלי אומר, מבלי לומר לאן.
|
ולא נותר עוד מי
שישמע,
או שיבין,
|
אתה לומד להצטער
על פעימות הלב
הסדירות,
שפעם ידעו לנתר.
|
כשאני כותב
אני אני
אבל אחר
|
יום אחד אשים
את עצמי
למזכרת
|
הכיצד תוכל להבין
ואתה רק גבר
|
קולך רעד מעט
במסווה של
הפרעה בתקשורת
|
ונדמה כי בכל הרעש
הזה,
מקופלת דממה
גדולה
|
זה נורא מדאיג אותי
כשמתעורר בי
הצורך
לכתוב
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
הידד לבועז
רימר!
פרובוקטור. |
|
