צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אולי באחד משיעורי חינוך, כשהמורה תבדוק נוכחות ותראה שאינני
שם, היא תשאל: "איפה יערה? לא ראיתי אותה הרבה זמן..." ואז
מבטי כל הכיתה ינשאו אל עבר הכיסא הריק המאביק שלי.

היא קמה שוב לבוקר מושלם. הרגליים ירדו מהמיטה ונגעו אט אט
ברצפה הקרירה. הלכה לעבר החלון ובתנופה הסיטה את הוילון.
לעיניה הרדומות התגלתה תמונה מושלמת: השמש זורחת, ענני כבשה
לבנים וציפורים מתעופפות בין העצים הירוקים ומצייצות. פיהוק.

אני לא אוהבת אותך ואין מה לעשות בקשר לזה. ואתה לא יכול בגלל
זה להרוס לי קשר עם מישהו אחר שאני כן רוצה. מה קרה, אתה לא
יכול לפרגן לחבר שלך שמצא מישהי שמוצאת חן בעיניו? אתה חייב
לרוץ ו-'להציב לו גבולות'? 'לא להרשות לו' להיות איתי? מה זה,
הוא הכלב שלך?!

מהפעם הראשונה שראיתי אותו ידעתי שהוא צריך להיות שלי. שהוא
הולך להיות שלי.

שי: "למה את כל כך מגעילה אליה?"
אלונה: "מה אכפת לך?"
שי: "אכפת לי. תסבירי לי..."
אלונה: "אני לא חייבת לך דין וחשבון. בטח שלא עכשיו"

את בטוחה שלא אכפת לך שאני אבריז באמצע?", ענבל שאלה את חברתה
יעל.
"באמת שלא אכפת לי. לכי, תיהני, ועשי טובה, תחזרי עם חבר חדש!
הגיע הזמן שתתגברי על האידיוט ההוא", יעל נישקה את ענבל על
הלחי וחזרה אל שאר הבנות שצפו בסרט בסלון

אני זוכר את אחת השיחות היותר הזויות שלנו.
שיחה על מוות.
גן עדן, גיהנום.
הבטחנו זה לזו שאם אחד מאיתנו ימות ויעלה לשם, לשמיים, הוא
יפיל כוכב, כדי שנדע שהוא בסדר.

והאם, כשהכל יסתיים אראה אותך שוב?
או כשההתלהבות תחלוף?
ואולי אז תצטרך לשאול את עצמך שאלה-
האם היא מוכנה לקבל אותי חזרה?

אתמול התעטשת ואז הבנתי
אנחנו לא באמת חברות

אם היינו פעם חברות
עכשיו זה לא נראה
מספרות הכל אחת לשנייה
ועכשיו שתיקה

נשבר לי הלב היום,
ולשם שינוי זה לא בגללו
הוא נשבר חתיכה חתיכה
כשאת מעליו, מוחצת אותו

נתתי לך את ליבי
נתתי עד זוב מותו
נתתי לך את ליבי
אך אתה לא רצית אותו

ערן כוכבי, יהי זכרו ברוך

אני לא שונאת אתכם. לא.
שנאה זה רגש.
רגש חזק.
רגש נוסף שיבוזבז עליכם.

אתה נמצא פתאום בכל פינה.
כל מקום שאני מסובבת אליו את ראשי, אתה שם.
אופף אותי.
מנסה להשתלט על חיי.
לגרום לי סבל וכאב.

רוצה אותך, להיות אתך עכשיו ולעולם. אבל אתה מתאכזר, מכאיב, את
הלב שובר...

הם ציפו לראות אותו שוב,
לאחר 'טיול חנוכה',
אך זה בלתי אפשרי,
הנורא מכל קרה.

אמרת שהצבא לא יפריד בינינו.
והוא באמת לא הפריד.
אבל המוות כן.

איבדתי את המלאך השומר שלי.
הוא נעלם לו.
לא אמר שלום, לא השאיר מכתב, פשוט התעופף לו ונעלם.

ולא משנה לאן אני אלך, לאן אפנה, היכן אתחבא.
העיניים הללו, אותו זוג עיניים ארור, יהיו שם. צופות בי.

רעות וניר כבר לא גרים פה.
הם עברו לבית של הדודים שלכם.
ממשפחה של שישה נפשות מלאות חיים נותרו שני רסיסים.
שני רסיסים שבריריים.

ולפעמים אני חושבת אם למישהו באמת יהיה אכפת אם אני אמות, אבל
אי אפשר לחשוב כזה דבר בקול רם, כי אז כולם יעטו את פניהם
הצבועות ביותר ויגידו:
"איך את מדברת?! איזו מין שאלה היא זו?"

אולי תהיו בוגרים ותקלטו שאתם לא טלית שכולה תכלת, שגם לכם יש
שטן על כתף ימין שגורם לכם לעשות דברים נוראים?

לא, עדיף שלא.
הרי הרבה יותר קל לבקש סליחה מהחברים שלא עשינו להם כלום, לא?

תגידי, כבר קנית רצועה לכלבלב שלך?
שלא יברח לך...

מתקרב אל הפח הגדול שבקצה הרחוב.
מביט, סוקר, מבחין, מתכופף, תופס, מתבייש.

תפסיק להעמיד פנים שהלב שלי הוא מטרה!
מטרה שיש לנעוץ בה עוד ועוד חצים.
וכל חץ מותיר בי חור.
חור קטן שגדל והופך למכתש.