|
טאקי לא נולד בכלל כטאקי. הוא נולד כערן, אבל למי
איכפת? אחרי הכל, טאקי כל כך קצר וקולע, זורם בפה
ומתגלגל על הלשון. אז כולם קוראים לו טאקי.
לא שטאקי היה הראשון. היה לפני זה זריק. ערן זריק
השועל ליתר דיוק. אבל זה לא תפס. מה לעשות, זריק לא
מי יודע מה מוצלח. (וזה גרם להתקפי זעם אצל טאקי) אז
זה נזנח עד שבא טאקי.
ועכשיו כולם קוראים לו טאקי.
הוא התנגד בהתחלה. למעשה, יש קלטת ווידאו במתנס כפר
יונה שבה נשמע טאקי צועק בקול (צייצני, הוא היה בן
13 או 14 אז) "אני לא טאקי!" אבל אף אחד לא התייחס.
אז הוא טאקי.
אך זה לא כל הסיפור על טאקי! לא ולא. טאקי אינו פלאח
פשוט, כי אם יורש העצר של אחת משלושת המעצמות
הגדולות בעולם- ממלכת מרמריה. כן, כן, במרמורו כבש
טאקי ארצות רבות וסיפח אותן לארצו שלו (הנשלטת על
ידי אחיו כפיר). בנוסף, טאקי מגלה גישה אל הממלכה
השכנה- טקטיה, הנשלטת כידוע על ידי מיכאל זץ.
אבל זה סיפור אחר.
וזהו.
הוא הכיר אותה טוב מכל אדם אחר. הוא הכיר אותה זמן רב. כמה זמן
עבר מאז שעבר לביתו? שנתיים? ביום הראשון לבואו, הוא נתקל בה.
היא הלכה לה לאיטה, לא שמה לב לקורה מסביבה.
|
אד הסתכל עלי, מבט מזלזל בעיניו החומות-זהובות. "זה לא יעבוד",
הוא אמר שוב.
"למה שזה לא יעבוד? תכננתי הכל, יש לי את כל הציוד שאני צריך
וכל האנשים שלי מחכים לפקודה! אין סיכוי שזה לא יעבוד!" אמרתי
בתסכול.
"אני עדיין טוען שזה לא יעבוד". אד הסתכל עלי, מבט מז
|
מסתובבת היא ללא מטרה,
ואין לה מקום משלה.
מחפשת מקום מנוחה אחרונה,
אך שקט ורוגע היא לא תמצא.
|
חלמתי על בית קטן וחמים,
שבו אנשים אינם מתווכחים...
|
הם ניסו להסביר לו בצורה הגיונית
הוא הקשיב בריכוז ושאל שאלה טיפשית.
|
ידי קפואות, הן איבדו כל תחושה.
תזוזתן נעשתה נוקשה, אחיזתן רפויה.
אצבעות הידים כבר מעט כחולות,
הדם לא זורם בהן, והן מכוסות כוויות קור...
|
הספיקו לי כל השטויות הללו.
הפעם אני אראה לה,
וכך ילמדו כולם לא להתעסק עם פריצי הגדול
|
הרחוב היה שקט,
מעט לפני חצות.
ואין בו נפש חיה,
מפאת הרציחות.
|
נפגשנו בליל קיץ, ירח מלא,
האוויר היה חמים, הרחוב שקט.
מעט לפני חצות, לפי כללי הטקס,
שיקשור את נשמותינו המקושרות ממילא.
|
ללא צל של ספק,
בלי לחשוב פעמים,
אם המצב ימשיך ככה
אני אצרח לשמיים.
|
בראשי תמונה של הסוף, מעין מטרה שהצבתי מזמן.
מציאות מושלמת, טובה ומאושרת, שבא השמחה שולטת בחיי...
אני חי שם איתה, ואין איש מלבדנו,
וכל הזמן מוקדש רק לשנינו.
|
הדגדוג באפי מתחזק כל הזמן
עוצמתו עולה לשיאים חדשים...
|
מעשה באחד, רגיל למדי,
שתעסוקה למצוא- היה לו אתגר.
עצוב הוא ישב,
מתוסכל וכועס,
מנסה את זמנו להעביר...
|
"תראו אותו", אמרו כולם,
מצביעים ומתלחששים ביניהם.
"על מה הוא חושב", הוסיפו על כך,
"הולך ממורמר כאילו, סוף העולם"
|
אם יש גן עדן, אני רוצה אותו עכשיו.
מקום שקט, פסטורלי, בלי סבל, בלי שנאה.
מקום בו ניתן לחיות לנצח בלי לדאוג לדבר,
יש בו את כל שצריך, מתמלאת שם כל משאלה.
|
אני הכלום שקל לשכוח שהוא קיים, הפרט הזניח שנמצא ברקע, בזווית
הראיה, הדבר הקטן, שמפריע עמוק בתודעה, האדם שנראה מוכר אבל אף
פעם לא זוכרים מאיפה.
אני הכלום שקל לשכוח שמבטיחים לו, אותו אחד שאומרים לו משהו
ואף פעם לא מקיימים, כי יודעים שהוא דבר שולי ושכלום לא
|
ומה קורה כששותים הרבה בירה? צריכים להשתין, כמובן. אחרי הכל,
מה שנכנס חייב לצאת איכשהו...
אז השתנתי בפאב. פעמיים. זאת הרגשה לא רעה, להשתין. משחררת
נורא, מרגיעה. גם די מרגשת - ביחוד שאתה שיכור ואתה לא יודע אם
אתה תיפול לתוך האסלה עם הראש או לא.
|
הפער שהיה בינינו נסגר במהירות. כבר אין לי לאן לברוח. אני
מסתכל מעבר לכתף, והם שם, עדיין צועקים עלי שאחזור, עדיין
רוצים שאעצור.
|
לפעמים אני מרגיש שזהו, הגיע הזמן לומר את מה שאני באמת חושב.
מריץ בראשי תרחישים, מתכנן צעדים, ורואה ברוחי את הסוף הטוב.
לפעמים אני חושב שזה יהיה נחמד אם זה יקרה ככה, כמו שאני רוצה.
שהכל יסתדר לטובה, שהכל יהיה יפה, נעים, קל.
|
אין ספק, עוד יום עבר, אבל דבר לא השתנה. אני שוכב ער, חושב על
שיכול היה להיות, אם רק...
|
|
|
זה הכול בגלל
אמא. היא עשתה
לי את זה יום
יום. את מתארת
לך מה זה שעומד
לך מאמא שלך?
החבר של שלי
בשיחת נפש עם
שלי. |
|
