|
מול מראות מעוותות גדולות שטפתי פנים, רעדתי בכל הגוף, אותה
מוזיקה עצובה התנגנה בי. המים הקפואים ומלח הדמעות השתלבו יחד
בניסיון לשטוף הכל... בינתיים את חיבקת את עצמך בחוץ ואני
הצצתי עליך מידי פעם, שומרת עלייך תמיד.
|
סוכרייה מרירה בשעה מוקדמת של הבוקר.
השמש מאירה על העולם בצהוב, פעולה סיזיפית לגמרי. וזה אמור לתת
הרגשה טובה, וזה אמור לטעת בי תקווה. וזה לא.
|
אני עוד אגיע לשמש. גם אם הכל נראה עכשיו חסר משמעות ותקווה,
משהו בעתיד או לפחות בציפיות, משהו עוד זוהר שם.
|
ביום שבו
נגיע לשיא השיאים
כשגוף ויצירה ייגעו שניהם
אז, נהיה מאושרים
|
ויש לשניכם אלבום עם כל התמונות מילים חיוכים
עם כל ה נ ש י ק ו ת
|
כולם אומרים. הם בטח יודעים.
|
אותו מחנק קטן, עולה ויורד, מכווץ את הגרון. עולה מלמטה וקופץ
בין האזניים. את לא מרגישה? איך הכל נהיה חם פתאום, והדמעות...
|
אתם קראתם לזה מלחמה
אני קראתי לזה אהבה
זה לא צריך להיות ככה
|
השתיקה שלי היא
מצב חירום
המילים מרגיעות אותי, מייצבות
|
זה לא הוגן
איך שהכל התגלגל
אמרתי הצילו
אז שאלת במה אתה יכול לעזור
אמרתי שאתה פשוט לא...
יכול
|
חייה את חייך בידיעה
שתמיד יהיה לך אותי
ואהבה שמחכה לך
קרוב מכפי שחשבת
|
אני כועסת
שאתה ואני לא לוקחים את החורף הזה בידיים
ומשחקים איתו כמה חודשים עד שייגמר לנו
האוויר ומשם נמשיך לנשום אחד את השניה
|
נמאס מכל ה
טלפון השבור בינינו
|
אתה מדבר ואני מסתכלת על השפתיים שלך
ומהנהנת להסכמה וזורקת חיוך, כשבעצם אני רק חושבת על איך
אני...
ואתה יודע מה אני חושבת ונבוך קצת וזורק לי גם חיוך
|
למה המרחק כשברור לי
שהכי קרוב שהגעתי אליי
היה כשהגעתי אלייך
|
תראה כמה רחוק הגעתי בשביל קצת
סימפתטיה או יחס
|
הלוואי שבכל פעם שאתן מעצמי
חתיכה מהלב שלך תיפול
|
אני לא בטוחה למה אני נשארת
אולי כי מאוחר מדי לעזוב
|
כל תא בגוף צועק לי
להמשיך
הלאה
ממך.
|
ולי נותר רק לייחל להמצאה חדשה, אבקת כביסה לרגשות... שתעלים
את הכתמים והמשקעים שהשאירו החיים בלב הפצוע שלי. אה, ועדיף גם
שתפתור את בעיית כדוריות הבד המעצבנת, שתעלים את כדורי
הזכרונות.
|
בהנחה שיום אחד אוכל לבוא מולך ולומר לך את כל מה שצברתי במשך
כלכך הרבה זמן, אוכל לנוח.
|
זו רק אני, בלתי ניתנת לאהבה
הלב נחלש העיניים נעצמות האיברים עייפים
|
כשאני לבד בבית זה מסוכן. הבית נראה ריק ובוכה, עצוב כמעט
כמוני. כל החברים שלי יודעים שאני עצובה כבר הרבה מאד זמן.
עצובה זו מילה עדינה, דיכאונית זה לא אופציה עבורם
|
כמה מילים על "אני אוהבת אותך": אני כל-כך אוהבת אותך, שהלב
שלי בוער ומתפוצץ מרוב אהבה, אין לי לא מילים ולא יכולת לתאר
את האהבה הזו, אין לדרג אותה, למדוד עצמתה, כלום. היא פשוט
גרעין עצום של עולם טוב יותר, שמסתובב מאושר על צירו אצלי בלב,
בזכותך.
|
רק השם שלך מצמרר אותי ומאסתי בכאב המוכר שכל כך קשה להסתיר
כשאתה פה, ואתה בכל מקום. לומד בימים ושוכב איתה בלילות
ובשישי אנחנו כל החברים יחד ואני מתפרקת לאלפי חלקים ורוצה לתת
|
אלה פשוט שרידי החיבוק האחרון מאתמול שעוד מהבהבים, ושאני לא
מסוגלת לחשוב עליך בלי שהדמעות מציפות אותי, דמעות אהבה
אמיתיות.
|
את סופרת את הימים שאת לא איתו.
אני קוראת ספר, אוכלת במבה והדמעות לא מפסיקות
|
חמש אחרי הצהריים וכבר הגיע החורף. העיר כל כך יפה בחורף. אני
קוראת ספר עבה שקצת מבלבל אותי, קצת מרגש, לא יודעת. אני נזהרת
לקרוא בו. לפני שהדמעות מרטיבות את העיניים וגולשות ללחיים,
אני סוגרת את הספר ומרגישה הכי עייפה שאפשר.
|
עוד מעט יקרה משהו, עוד מעט יגיע מישהו, עוד מעט. אני אוכל
להתרגש מחדש ולשכוח את כל מה שחשוך. החיוך יחזור ואוכל לישון
בלילות, אולי גם ארצה להתעורר. אבל בינתיים, כלי נגינה מנסרים
לי את האיברים הפנימיים מרוב כאב. צער טהור, אני נקרעת ומתאחה
לפרקים.
|
הכל משתנה לי כל כך מהר... הלוואי וידעתי איך להמשיך הלאה, איך
להכניס אותך עמוק למגירה נידחת בעבר שלי.
זו מן מלחמה שקטה שכזו, מתח חבוי שצץ מעל פני השטח מידי פעם...
ובמלחמה הזו, רק לי יש מה להפסיד.
|
כאילו שהמילים האלו יעזרו במשהו. הכאב רק שוקע, הולך ומתפתח
יטושטש על ידי עשן ואלכוהול, שינה ואולי קצת אמנות
אבל זה לא באמת עוזר
זה לא באמת עובר.
|
היינו יכולים להיות מאושרים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מלכוד הייתי
אומר.
מחד גיסא, כל
עוד היא לא
נותנת לי אין לי
כל ענין להיות
בחברתה.
מאידך גיסא,
המשפט: "עד שאת
לא נותנת לי אין
לי כל ענין
להיות בחברתך"
עלול להפחית
במידה ניכרת את
סיכויי התגשמותה
של התנאי המופיע
בתחילת אותו
משפט.
זוזו לסטרי,
לוגיקן לא מסופק
|
|
