|
אליק נולד מן הסתם.
-א-א-א-
המלצות, למי שמתעצל לקרוא את הכל:
סיפורי אהבה ממסכת קידושין, (א) - (ד).
הכי ספרותי: נהפכת.
הכי אני: אופליה.
והמלצה אחרונה: האנשים שנמצאים במומלצים שלי כותבים
טוב יותר ממני, בדרך-כלל, כך שבהחלט מומלץ לקפוץ
אליהם לביקור, אם יש זמן. ואל תשכחו לקחת סוודר, קר
בחוץ.
הים שיחק בו: משך ודחף אותו, שאב אותו לתוכו במערבולות בלתי
נגמרות וזרק אותו מעלה בגלים אדירים. הוא נאבק בכל כוחו בשביל
להמשיך לנשום, ... , בשביל להגיע סוף-סוף לחוף מבטחים. כשמצאה
אותו ספינת הדייגים ההיא, כבר היו שניהם, הוא והים, שואפים
ומתנשפים.
|
ואז עזב אותם עירומים לגלות האחד את השני, בשקט, מחביא חצי
חיוך. הוא לא סיפר להם על הנחש ולא על הפרי, והם הכירו רק את
ההתלהבות המתלקחת ואת ההתחלה החדשה, כמו צעצוע מבריק, שבכל
מקום מותר לגעת, ועל כל דבר צריך ללחוץ, והריח הטרי של הבריאה
צועק אליך
|
"הברווזים," הוסיף בבוז, "קוראים לסיפור הזה 'הברווזון
המכוער'; אבל אנחנו" - פאוזה דרמטית. הוא הסיר את משקפיו,
והישיר מבט אל העתיד -
"אנחנו קוראים לזה: האקדמיה הבינלאומית לברבורים
ואווירודינמיקה".
|
היה מביט כאילו דרכה, עיניו נעוצות אי-שם מעבר לגופה. לעתים
היה מלחש מלמול לא-ברור, לעתים נרדם. בשנתו היה קורא לה, רחל
רחל, אולם לא בלהט, כקודם, אלא בתחינה ובתימהון, כמי שתפס קרן
ירח בידיו והיא שבה ובורחת ממנו.
|
"אבל הרי אמרתי לכם כבר" חייך אליה פיטר פן, "פשוט תחשבו על
דברים שמחים, ותעופו. דברים שמחים, כמו, כמו."
"כמו נשיקה" הסמיקה וונדי.
"כמו. כמו. שוקולד" צעק מייקל.
"כמו יומולדת" ג'ון צרח.
"כמו משכורת" אמרה הפיה בקול עמום, שפיטר פן לא שמע.
|
"ויהי דבר ה' אל הגברת בלומה גטליכמן מלודז', רחוב יונה הנביא
ארבעים ושתיים (הכניסה מלמטה, דלת שנייה משמאל), לאמור."
ביום שלישי בבוקר התחילה הגברת גטליכמן לשמוע קולות.
|
"איתמר," קולו שבור, "זה אסור. זה יצר-הרע."
"אני יודע," הוא עונה ושב ומבקש בשפתיו את שפתיו, את צווארו,
את חזהו. הירח ניצב עליהם, רם ונישא, ושוב אינם אלא שני ילדים
שנצמדים זה לזה מפני אלוהים גדול ונורא.
|
אני יושבת בחושך ואיש אינו בא. אבא ממלמל ומצחו לוהט, מתלבט
בין השמיים והארץ ואינו מוצא שלווה. לעיתים יפרוץ בבכי ויבקש
את סליחתי, את סליחת האלוהים, אבל לשמוע כבר איננו שומע. החושך
נערם עליי בפתיתים שחורים ודוממים.
|
הפעם האחרונה שדיברתי עם לילך הייתה בסוף כיתה ח'. זה היה
בטלפון. היא בכתה. טרקתי לה את השפופרת בפרצוף, וברחתי.
|
ועדיין היית הופך בשבילה לרוח, אתה חושב, נושב עליה
בלתי-מורגש.
"כי אני אוהב אותך -"
"אני -" היא מנסה לומר, ואתה חותך פתאום, "לא, לא עכשיו, לא
כאן... כשהעולם נחרב. כשהעולם נחרב, אני אוהב אותך."
|
עובדיה אהב את השעות האלה, כשהוא רק לעצמו. רוח טובה של בוקר
התהלכה בבסיס וניגנה בעלי האיקליפטוס מנגינה של נחל גדול.
ארבעים שנה שהוא כאן, בוקר-בוקר. פעם אחת לא יצא לחופש. אפילו
כשהיו הדממות, אפילו כשכל הבסיס היה ריק, הוא הגיע.
|
הוא מתקרב לסולומון, מושך את הכיפה מעל ראשו ומנער ממנה לשלשת
אפורה. הוא דוחף אותה מול הפנים שלו: "אלוהים מחרבן עליך,
סולומון! אתה לא רואה את זה?! אלוהים מחרבן על כולנו!" הוא
דופק על הקירות של הכלוב, "למה אתה כל-כך מתאמץ לעזור לו?"
|
רוב הזמן הייתה בוהה בכביש הנשפך לים, אבל פתאום הייתה פורצת
בצעקות אימים אל עוברים ושבים ברחוב, ידיה משתלחות לצדדים,
עיניה נקרעות. אתם לא שומעים?! את לא שומעת אותן? אני שומעת
יונים! קולה מטפס פתאום, כמו לפני נפילה, אני שומעת יונים!
|
הציפורים הן החברות הכי טובות שלי, הייתי אומרת לך, כשחזרת
בלילות חבול ועייף. לפעמים, כמעט מתוך שינה, היית מלטף את ראשי
וממלמל ביידיש, משוגעת קטנה ואהובה שלי.
|
כשהוא אמר "עולה",
הייתה שתיקה. חישוב קצר
אני אקריב, הבין.
וגם ידע: נגמר.
|
האמת שלו התעוררה בוקר אחד, מסיטה את וילון משי הצבעוני שהפריד
בין העולם למיטה שלה, ופתאום גילתה שהיא לגמרי לבד. מסביבה היו
חורים שחורים ושדות שגידלו רק קוצים ומשוואות דיפרנציאליות.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
שלום, אני חסה
ואני לא עושה
ביד.
למה? לחסות אין
ידיים. אבל גם
אם היו לי ידיים
לא הייתי עושה
ביד.
למה? לחסות אין
דגדגן.
חסה טהורה |
|
