צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אלון ישב על יד השירותים המוזהבים בסוויטה הנשיאותית ובכה כמו
ילד. מכנסיו הירוקים הרקומים מבד משי עדין נרטבו בטיפות זעירות
ומלוחות.

אחרי שרפי מסיים לאכול הוא טופח על אחוריה של אשתו בזמן שהיא
מפנה את השולחן לאיטה. "הכנת לי ארוחה נהדרת", הוא אומר בחיוך
שבע מתחת לקפלי שומן רוטטים.

כשהייתי בגן ביקשתי מאבא אוטו קטן. אבא אמר: "אם תמצא גלגלים
אני אוציא את ארגז הכלים וביחד נבנה לך אוטו". מיד אל החצר
יצאתי, שם חיפשתי ומצאתי. גלגל אחד מונח בצד. "אבא, אבא!"
קראתי בקול צפצפני. "מצאתי גלגל! יאללה תוציא את המפתח השבדי!"

הוא דהר אל תוך הלילה האפל, רומס תחתיו חומת לבנים מתפוררת,
מדלג על סלעים עצומים, חוצה נהרות של רפש מצחין. היא עמדה
מאחורי סוללה קטנה נשכחת, רגבי עפר, בוץ וקרח כיסו אותה כשמלת
קיץ דקה. הוא הריח את הבושם שלה, ניחוחו התערבב בריח אוויר
הבוקר הקפוא, בריחה של הא

לאייל פלד יש כדורסל בהזמנה מיוחדת מחו"ל. הוא אסף אותו אחרי
שבועיים של המתנה מחנות ספורט קטנה בארצות הברית. אייל פלד רצה
את הכדורסל הכי יקר מהפירמה הכי מוכרת.

הלוגו בתחרות היה - "חשוב להיות עצוב". השלט נכתב באותיות
פשוטות והיה מצויר לידן ליצן עצוב שבכה והאיפור שלו נמרח. בתוך
האולם היה לכל מתחרה חדר משלו, ובפנים הוא עשה גלריה. היו כאלה
שהשתמשו גם באלמנטים שתופסים חושים אחרים - ריח, שמיעה, מישוש.
הדבר החשוב הוא ל

הכל היה שקט. אף קול לא נשמע מבעד לחשכה. היא ניגשה לבאר
והתבוננה לתוכה. המים היו צלולים והכוכבים השתקפו בהם.

"זה חייל, חמודי", אמרה האישה המבוגרת, "אתה רואה? יש לו
רובה".
עיניים גדולות שואלות ננעצו בגבו של חיים. הוא מישש באי-נוחות
את הסמל על זרועו ויישר אותו. הרצועה הקשה של הנשק חתכה בבשרו
כשהיטיב את אחיזתו בתיק הגדול.

הטנק התרומם באוויר והוציא עשן לבנבן יפהפה שהתמזג עם ענני
הנוצה בשמי התכלת..

הענקת הדרגות בוצעה כשהסמל הראשון היה בן חמש וחצי. אבא ישב עם
בקבוק חצי שתוי של ג'ין אנד טוניק בסלון וקרא את העיתון מהסוף
להתחלה.

היד רעדה לי כשבאתי להכניס את המפתח לחור. תחושת הלבד התחזקה
ככל שעבר הזמן וידעתי שכשאני אפתח את הדלת אז היא תהיה כל כך
נוראית שאני אצטרך ישר לשבת ולבהות קצת בתקרה עד שהכל יסתדר
לי.

המכשיר זמזם וקפץ והרעיד קלות את השולחן. הוא היה מחובר בכבל
גס לקוצב הלב והמיר את הפעימות האקראיות למקצב משתנה.

הוא לבש ג'ינס וגופיה לבנה פשוטה בוהקת. עמידתו הייתה איתנה
ועיניו החומות הקרינו סמכותיות של אדם היודע מה הוא עושה

זה היה אחרי שסגרתי בבסיס 28 יום ריתוק וסוף סוף יצאתי הביתה
לסוף שבוע. עליתי על האוטובוס לתחנה המרכזית בת"א וישנתי כל
הדרך. אחרי שהגעתי דבר ראשון קניתי לי מנה שווארמה בלאפה עם
צ'יפס וחומוס כי הייתי רעב נורא.

אריאל שם כל חודש אלפיה בצד. שיהיה.

כשגיל היה בן שלוש הוא כבר ידע שהוא הולך למות לבד. הוא ידע
שאת שקית הבמבה אפשר לפתוח גם לאורך ולא חייבים לעשות רק חריץ
קטן בצד אבל לא באמת היה אכפת לו.

לפני כמה ימים הגיע לי מכתב ירוק בדואר רשום. פתחתי את המעטפה
בצפיה ובפנים חיכתה לי הזמנה למסיבה

ביום שיוגב, האח של אבי, התגייס, שיחקנו בחיילים. אבי היה
מפקד, ואני סתם חייל. לקחנו כל אחד רובה צעצוע גדול, שעושה קול
כמו רעשן של פורים, והתחלנו לרוץ ולהשתולל ברחובות. עשינו מארב
לחתול בפח זבל והפחדנו חבורה של ילדים קטנים. אני הייתי בן 10
ואבי בן 11, אז הו

היא חצי משוגעת, ובגלל זה אתה רוצה להיות שם. אתה יודע שהיא
כזה מן טיפוס..

"היום הגדול שלי הגיע" פתח ואמר בעת שקירב את כיסאו לשולחן.
"אנחנו יודעים אליהו" אמר זקן אחד שהחשיב עצמו לחבר טוב "באמת
הגיע הזמן שתתפגר".

על מושב העור של הוספה נוצצות טיפות זעירות של טל. מנגב עם היד
ומתיישב. מתניע. נוסע. מאט בסיבובים אבל לא יותר מדי. עד מתי.
עשינו צבא. עשינו ביד. עשינו טיול, טעמנו קצת חו"ל. עד מתי.

"חברת עלית ניצבת עתה בפני עידן חדש" אמר המנכ"ל לעיתונאים
כשהוא מנפנף בעטיפת השוקולד הממורטטת. "כל תעשיית הממתקים
הולכת להפוך את עורה" עיניו נצצו בהתרגשות.

בקיץ חם ובחורף קר בגלריה הקטנה. עכברושים גדולים מציצים
מפינות אפלות נשכחות. אי סדר סורר בכל. רישומים ישנים מוכתמים
בקפה ובבוץ שוכבים דומם מתחת לארונות הצבעים, תחת הרדיו הישן,
על יד המיטה המתפוררת.

היום בבוקר לא התחשק לי ללכת לעבודה. לבי היה כבד עליי. באמת
שהוא היה כבד. שקל איזה 2 טון.

"אין לי מה לעשות" אמרתי לעדיאל, "כל כך משעמם לי אלוהים. תעשה
שיקרה כבר משהו." עדיאל הביט לעברי רק אחרי עשר שניות מרגע
שדיברתי אתו ואני בהיתי בפרופיל שלו בציפייה עד שהוא הואיל
להסתובב אלי. העיניים שלו היו חצי סגורות באדישות מופגנת.

המדוכאים. עלובי החיים, אלו החיים מהיד אל הפה.

השעה הייתה אחת אחרי חצות. פתיתי שלג מעובים הסתחררו בצינת
הלילה, נצמדים לקרקע הסלעית כמו שטיח מקיר לקיר בין גדרותיו
המתפוררות של בית הקברות העתיק.