|
אתה לא עוזב לי את הראש.
כל הזמן שם, כאילו תוקע בקטנות.
איפה לא הייתי בסדר, וכמה שאני לא, שבעצם כולי זה טעויות.
כאילו חלק מהמוח שלי יצר אותך בתוכי.
|
שוב עשית לי את זה,
כמו פעמים רבות בעבר
מבט אחד שלך, והכל נגמר
|
אחכה עוד קצת אולי בכל זאת אמצא את האור,
כי בנתיים הכל שחור.
|
רוצה לחזור לעצמי,
לערכים שמלווים אותי, שאני מאמינה בהם.
רוצה לשמוח במה שאני,
לא במה שמישהו אחר רואה או חולם.
|
מסתבר שמה שחשבת שיש לך, אין לך.
מה שחשבת שיחזיק מעמד לתמיד,
התפוצץ ונכחד באופן מחריד.
מה שחשבת שעושה לך כל כך טוב,
|
הכעס גואה בי, מאיים להשתלט עלי.
דמעות ליבי זועקות, מתחננות לצאת החוצה.
|
לא יודעת מה לעשות,
הלב מתפוצץ ממחשבות.
|
חלשה. ככה אני מרגישה.
סוף סוף מצאתי אותך,
והבנתי, שזה באמת מה שאני רוצה.
אך גם כשהיה לי ברור,
ידעתי שזה אסור.
|
חשבתי שיכול לצאת מזה משהו טוב,
אולי איתך אני באמת אלמד לאהוב.
|
די נמאס לסבול כל כך,
אני מנסה לאהוב וזה לא מוערך.
הנשמה שלי קורסת,
לפעמים אני כל כך כועסת...
|
שוב אני מצפה.
לא ברור לי למה. לא נתת לי סיבה לצפות.
|
אני לא יודעת איפה אני עומדת ומי עומד איתי שם....
|
זאת צורת חיים, שיגרה, שגורמת לנו לא להתפרק. להיות יציבים.
מסגרת גם סוגרת עלינו. האנשים מעלינו החליטו אותה כדי לא לאפשר
לנו לפרק את מעמדם ואת הסולם החברתי הרגיל, שמחזיק אותנו
ומשייך אותנו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
החוכמה היא לא
לכתוב משהוא
מעניין, החוכמה
היא לחתום בשם
מגניב
אנתרופולוג
קליני בטוח
בעצמו |
|
