|
בלילות היית מתעוררת ובוכה. אני הייתי רב הזמן במיטה. היו
מניחים אותך על ידי מחותלת בנוקשות כמו "מומיה" כך סבתה שלך
נהגה לחתל אותך, זה מה שהיה מקובל בתקופה שהיא ילדה את ילדיה.
אז האמינו שזה בריא לתינוק.
|
נשמה טועה, עד מתי תמשכי אל האור, הוא שיגרום
לאובדנך. אך גם את כמוהו חסרת ישע, חייך כמו שלו יום...
|
האדמה תמיד גונחת
מתייפחת בכל זמן
וכל הזמן
לפעמים מיללת
לפעמים צורחת
|
אני זוכרת אותך
שמלתך כנפי פרפר
סנדליך אזיקים
|
כל דימום של הנפש
חסמת
במיתרי גיטרה
חשמלית
|
מעט כאב
טהור
כמו חתך טרי
משבר בדולח
היה אולי
מטהר
|
בשר ודם קופא כל כך
כואב כל כך
|
מה יפים המרחבים
מנצנצות שם התקוות
בצבעים יפים-
ורודים
להושיט יד-
ולקטוף
|
צנחו כבר שדי
אהובי
צמקו, חריצים
חריצים
|
לומר לעצמי- זהו! כך נראה העולם. לצמצם עוד ועוד
כמו במתמטיקה.
|
פעם מזמן הייתי ציפור
היו לי כנפיים, גדולות
מבריקות
שנשאו אותי רחוק
|
עכשיו אולי גונחים מליוני רעבים בעולם
ואני חושבת-
מה אבשל מחר
|
הן צוחקות לי ללא רחם,הן שייכות למח,
מראה זוהי המצאה אכזרית, כמו המצלמה-
המנציחה רגעים מתים
|
הלילה-
רעמי הברקים
ניגנו באוזני
כמו אלף עוגבים
מניגינות נפלאות
שחיבר אלוהים
|
פטריות ענק אדומות של זכוכית
מציצות אלי בחלון וקורצות
ולפתע עפות באוויר, כמו ציפורים
כמו פרפרים בלי כנפיים
|
להרוג עוד יום ועוד לילה
שוב חלפה שנה
צריך להמשיך...
|
ואהובת הדייג מפליפונז
לנפטון תשא תפילה
שלא ירגז ולא יזעם
שלא יסעיר הלילה את
הים
|
הנה פסקתי להיות פרח בגנו של אלוהים
והפכתי לקוץ בגיהינום של השטן,
|
וכל-כך התמכרתי
וגמעתי עוד
והטעם המר
נדמה לי מתוק
|
את ימי
שימרתי בתוך
צינצנות
חלק כבושים במלח
במלח של
דמעות
|
מזנון בתחנה המרכזית, צפירה ורגע דומיה
עמדנו לרגע, יהודים ומעט ערבים ישראלים (אבסורד?)
|
מזנון בתחנה המרכזית, צפירה ורגע דומיה
עמדנו לרגע, יהודים ומעט ערבים ישראלים(אבסורד?)
|
חסרי מודעות לעצמם, חסרי מודעות לקיום, כמו גורים קטנים, ממצים
את ההנאה הצרופה בכל בכל חושיהם הערים, החדים, הבלתי משומשים.
להיכן הם נעלמים?
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"אין חכם כבעל
אוכמניות"
- הבן של מרפי
מפגין ידע נרחב
באמרות חכמות |
|
