|
"נו, אז מה, כמו ארנבים?", שאלה אותי ד"ר וסטרנאוף, או בשמה
הפרטי (שבזמנו העלה חיוך על פניי והיווה את הבחירה המרכזית
בה), רות, בעוד ידה תחובה עמוק באיברים הווגינאליים האינטימיים
שלי.
|
אמצע הלילה, אפל וקר בחוץ, ואני פה בחדר, לובשת עט ובלוק נייר
וכותבת את מחשבותיי על העולם, כמו לא היה מחר. או לא יהיה, למי
זה כבר משנה.
|
ובחלום טיילתי עם מלאך לאור הלבנה, במחוזות חפצי. עברנו בסבכי
ינקותי ובין ענפי ילדותי, בין שכיות החמדה הגדולות של העולם
ובין המקדשים הגדולים ביותר המוקדשים לכל אשר ישמח נפשך.
|
הטירוף נמשך לנצח, ופתאום מתממשת מולי דמות גבר, נראה לעין
ואמיתי ממש, נוגע בי מרחוק ומושך אותי אליו, אל בין זרועותיו.
ואני, שהייתי כל-כך לבד, מחבקת אותו ונאחזת בו בכל כוחי, נותנת
לו את נשמתי, את גופי, מתמסרת אליו כליל. ונעים לי, וטוב לי
איתו. ואני מאושרת.
|
מטר שישים, לא שמנה, שיער שטני עם גווני בלונד וג'ינג'י,
משקפיים ומבט מטורף. כך אני מתארת את עצמי לאנשים שמדברים איתי
ברשת. מתארת את מה שאנשים רואים כשהם בוחנים אותי בפעם
הראשונה. גברים בעיקר, למען האמת. זאת אני, נעים להכיר.
|
כיצד חי אדם ללא חמצן? כיצד יחיה עולם ללא שמש? כיצד תעוף
הציפור ללא כנפיים?
|
היא יושבת מול זגוגית החלון הסגור, יושבת ובוהה בעננים. איך הם
מחליפים את צורתם ופניהם כל דקה, כל שניה, בעוד שהרכבם נשאר
כפי שהיה תמיד. גם היא רוצה, כנראה, להיות ענן.
|
הצילו אלוהים אין לי יותר כוח לזה אני לא יכול יותר לנשום את
הלכלוך שבנשמה רוצה לברוח אף אחד לא מוכן לעזור לי משוגע קטן
כלוא בבועה גדולה
|
האהבה, כמו המלריה - היא מגיפה
וקשה מהמחלה הזו להחלים
|
just a bit about love. it came out this way, don't throw
tomatoes on me, please...
|
אריאל, אני מתגעגעת לקולך
לחום שפתיך ונשיקתך
מתפללת שתבוא
אין גואל מלבד גופך, אהבתך
כשבליבי עוד חיבוקך
מתחננת שתבוא
|
בגן מאיר הוא מתרוצץ
לבן, שמח ומאושר
כמו שתמיד רצה -
בחוץ.
|
כשאני בלילה לבד, הוא מגיע.
אוהב ועוטף, צמא ורעב
הוא בא אליי לנשיקה בלבד
למגע, לחיוך, מסניף את הריח שלי.
|
אהבה היא סובייקטיבית וטירוף הוא אופציונלי, רק אחד כאן הוא
אקטיבי והרגש מינימלי
אם תמצא תחליף נורמלי, תן לי אפשרות לדעת, אך אתה בחור בנאלי -
לא לקטוף ולא לגעת.
|
מה תראה כשתפתח, ילד, את עיניך בשנית?
תראה חמה נערית מפזזת בחמימות בשמיים
לצד ענני נוצה וכבש, בלי נץ וזאב.
תראה פרחים פורחים בשקט בגינה שמול הבית
ועצי פירות רבים וזית
ופרפר שמרחף לו ביניהם.
|
רסיסים של זוועה עפים מעליי
דמעות רעל שורפות זולגות על פניי
מתחתיי שביל גופות עטופות תכריכים
לאן נעלמו האהובים, המחייכים?
|
דינה, הו דינה
מדוע שכחת לאהוב ולצחוק?
מדוע נמשכת לשחור הרחוק?
ומה שמשך אותך, כך נראה - לא עוזב.
|
זה מטריד אותי קלות
איך דם יכול להפסיק לזרום
בעורקים שלך
אהובה שלי
|
ואתה אומר שהכל שטויות
ושהכוונה לא היתה רעה
המילים שבפיך אינן ברורות
האם זאת התנצלות על הטעות שלי או הטמטום שלך?
|
הולכת ברחוב, פתאום עוצרת מכונית
החלון נפתח, את מסתובבת.
למה הלכת ונהיית לזונה?
|
והיית אך שמח בכל שבחלקך
אצל שכנך שדה פורח, מה עם השדה שלך?
|
אל החוץ הינך חותרת בלי לדעת סכנה
את השקר את הורסת ועצמך אמת בונה...
|
ואנו כאן שואגים
משוועים לסליחתך
לחמלתך הגועשת
כפצצת אטום
|
גיק ועוד גיק ועוד גיק
עוטפים גופי
במעטה דביק
|
נוגעת בדמויות בלתי נראות שבאוויר
שנוגעות בי בידיים שקופות בחזרה.
הלילה קר וריק ושקט משתרר
ואני אפילו לא יודעת מה
ומי ולמה ואיך ומתי.
|
הילד שלי מנצח תמיד
הילד שלי יהיה חייל בעתיד
הילד שלי, איזה ילד יקר
הילד שלי רוצח בדם קר
|
sleep now. if you don't know what I think you will be fine.
it's just that I can't get you off this heart of mine.
sleep now. do you even care about me as I speak?
do you think our love has fallen of it's peak?
|
ניצוץ יחיד, זוהר, ומה שהוא חולל, וההתמודדות עם התוצאות שבאה
אחריו.
האיר לי את הלב והנשמה, זך וטהור, כולו שמחה ויופי, ואז הלך לו
סתם כך.
|
כשכל העולם על כתפיך, היכן חבריך?
תמצא אותם איתי, אולי.
|
חושבת עליך
מחכה בדמדומים שיבואו הקוסמים
חושבת עליך
מתהלכת בצדדים מחפשת ת'שדים
שהשתלטו עליך
|
אתה גורם לי למשבר
כמו שמזמן כבר לא חוויתי
|
הצורות על הקיר משגעות את השכל, זה מטריף מה שטריפ כזה קטן
יכול לעשות,
ואני לעשן מהופנטת, מכורה, אסורה, וזה טוב, וזה כל-כך כל-כך
נורא...
|
טיפות של דם נושרות מהשמיים
נופלות לרחוב, נשטפות עם הזרם
|
שם שרו מאוחר הציפורים הנודדות
אמנם היו מעט, אבל נדמה שהן רבות
ושמעו אותן שרות, במאות אלפי קולות
אז מדוע הן נדמו עד מאוד?
|
וכמו האגרטל שנפל מהשולחן ונשבר
שום זכר ממנו לא נשאר
אולי גם ממני כלום לא יישאר.
האם תזכרי אותי, אמא, כשגם אני אפול ואשבר?
|
איפה היא, הגאולה?
המשיח המופלא?
|
לפעמים
סתם כך
הכל נראה
מוזר כל-כך
|
הייתי דווקא רוצה שהוא יאהב אותי, אבל באמת. שיקום יום אחד
בבוקר ויחליט שאני זו האחת בשבילו, שאותי הוא רוצה, שאותי הוא
אוהב. שיתקשר אליי ויגיד לי, ושיחבק ושינשק.
|
סיפור שכמעט-קרה, על פגישה עם האהוב האחד, המדהים, המושלם.
הנוטש.
מזל שזה לא קרה. או שמא?
|
אבל עכשיו - מה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה.
|
אתה כל רגע אמור להתקשר, לקבוע איתי מתי בדיוק אדרוך על סף
דלתך כדי שתוכל להגיד לי כמה אני יפה וכמה אתה רוצה לזיין
אותי, לנסות ואולי בסוף גם להצליח.
|
הוא מחייך אליי בחזרה, חיוך מתוק שרק הוא יכול להפיק, ומתכרבל
איתי מתחת לשמיכה. בכל זאת, הוא לא מצליח לישון. לא משנה מה
קורה. הוא כבר התעורר, והחליט שהוא רוצה ללטף אותי, לחבק
ולנשק, וכל דבר אחר שעולה בדעתו. הוא רוצה, ואני - חוצפה, אני
ישנה לי.
|
Oh man, this is such a bad, bad day...
|
היא לא רעה בכוונה, רק רוצה בכולם לשחק
הכלל הבסיסי של "אדם לאדם זאב"
שולט בה ברגש, באינסטינקט, בלב...
אנשים לא נטשו אותה בלי סיבה
|
אני רוצה לעוף בשמיים, חסרת דאגות. אבל לעוף בשמיים זה להתרחק
מכולם, זה להיות בלי החברים שלי, המשפחה. אז אני רוצה שכולם
יעופו איתי.
אבל...
אם כולם יעופו, זה לא אומר שכל הדאגות שרציתי לעוף מהן רק
יעופו איתי?
|
שמעוני כעת, זוועותיו של לוציפר, התגשמות סיוטי הלילה הגרועים
ביותר!
|
מסתכלת על העמוד שלי בבמה חדשה. קוראת יצירות עתיקות שכתבתי
לפני שלוש שנים, ארבע, חמש...
וואו.
מי היה מאמין?
|
מילה, כידוע, שווה חיים. ומילה של לפני השינה, בהיותה כזאת
מכורח הצורך וביד המקרה, תציל, תיצור או תהרוס חלומות.
|
עכשיו שוב בא העצב הזה, אבל הפעם האדמה נראית כל-כך רחוקה,
ואני פוחדת להתקרב אליה. פוחדת להרגיש אותה שוב, ממעמקי מוחי
השפוי עדיין, ולו רק במעט. כל עוד זה לא הכרחי לגעת באדמה,
בעצב, מגע ישיר, אני מעדיפה לוותר. חוץ מזה, מי ייתן לי עכשיו?
|
מטפחת תקווה ומשקה במים קדושים, מחבקת את הרגש החדש בעוצמה
ובעדנה גם יחד. מושכת עצמה לתוך הכאוס החופשי, לתוך העולם אליו
תמיד היתה רגילה, ומושכת אותו לתוכה.
|
מה הם עושים לך?
אני לא יודע.
איך אפשר לעשות כזה דבר?
אין לי מושג. זה פשוט קורה.
|
אתה מכיר את ההרגשה שאתה לא לבד?
|
עצב בעין הסערה, זעם מחוץ לה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אם תזיין חזק
אחי, ינעמם יותר
לה ולי |
|
