צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הכנסתי את היד לכיס הז'קט השחור שלי, והרגשתי את הקופסה הקטנה

והרעש של היער, העצים מדברים בניהם והרוח רוקדת במחול עדין של
שלמות. פתחתי בריצה קלה לעבר המדרון שהוביל לאגם, רצה בין
העצים, רוקדת עם הרוח....

פלאק פלאק, קליק קלאק. אישה עוברת עם תינוק בעגלה, משמיעה
רעשים מוזרים על המדרכה. אישה עצובה עם עין חבולה. בטח פתחה את
הארון ונפל עליה משהו. לא משהו רציני, יעבור עוד כמה ימים.

זה היה כל כך טוב.
הייתי מאושרת. ממש מאושרת. לא שמחה סתם, מאושרת מבפנים.
חשבתי שאולי אם אני לא אדבר על זה, אז הכל ייגמר, ויישאר
בפנים, וככה אני אשכח מזה...

יש את האנשים האלה שתמיד יודעים להקשיב, לא משנה מה קורה איתם
הם תמיד יקשיבו לך, היא הייתה אחת מהם

עכשיו הזקנה המטורפת מתה, ואולי היא נפגשה עם בעלה שמת במלחמה,
אפילו שהיא מעולם לא התחתנה. הפרחים שבאי התנועה שלי כבר נבלו
מזמן, ועל הדשא יש מלא חרא של כלבים, ואי אפשר לשבת שם
ולדמיין, כי נחנקים מהעשן של המכוניות, וכשעוברת משאית או
אוטובוס יש רוח חמה מסריחה

הוא הרגיש די נורא עם עצמו, כי עכשיו הכל ייהרס ובשביל מה הוא
עבד כל כך קשה?
יש לו חיים שלמים לפניו וזה ממש לא במקום עכשיו.

והילדה גדלה, נערה יפיפה, תמירה בעלת חיוך שהקסים את כל רואיו,
תלמידה מצטיינת, מוקפת חברות כל הזמן.

עשן הסיגריות שלה מנהל באוויר הלח משהו, החושך מקבל אליו
בהכנעה את הענן הקטן שהיא נשפה החוצה.

עמדתי שם, על קצות האצבעות נזהרת שלא לעבור את הקו הצהוב, כל
השרירים בגופי יותר מדרוכים, יותר ממתוחים, כמו יש להם חיים
משל עצמם, כמעט מרחפת באוויר, חסרת שליטה על הגוף שלי, נשימות
קצובות, סדירות, קשובה לכל מה שקורה סביבי...

בהתחלה היה כיף, הוא ליטף אותי בראש בגב וברגליים, הוא ניסה
להכניס לי את היד מתחת לחולצה אבל הוצאתי אותה ואמרתי לו שהיא
קרה מדי, ואז לאט לאט הוא הכניס לי את היד..."

חולצה כחולה מעיל ישן. זה הכול.

נצמדת לחומה הקרה, נעלמת בצללים, נבלעת לתוך החושך. שומעת
צעדים, צללית של גוף נשי נקלטת בזווית העין, מריחה פחד,
אישונים מורחבים, מבטים מהירים לצדדים כמו כבר יודעת את הגורל
המצפה לה, מבינה שמישהו צופה בה.

היא הניחה את הדפים העל השולחן ונאנחה, "הוא חזר" זה כל מה
שהיא הייתה צריכה להגיד, שתי מילים.
האם פרצה בבכי והאב עצם עיניים, ורק אני, לא אמרתי כלום, לא
עשיתי כלום, רק בהיתי בה.

כמו מתוך הרגל, היא מעבירה לשון קלה על השפתיים, שלא ייסדקו.

שמעתי אותה צועקת על המצית שלה כשהוא לא עבד.
ילדה משוגעת.

היא כל כך יפה, הילדה האדמונית הזאת.

אתה יודע? נראה לי לפעמים הרבה יותר קל ללכת לישון.
זה כואב בהתחלה, אבל אחרי זה כלום לא משנה יותר...

מחייכת חיוך שובב, אולי מתגרה
ואז רוצה חיבוק, ממש חזק
אבל לא מוצאת מי שייתן לה אותו.

"את מטומטמת את יודעת. הוא לא ישתה את זה"
היא יודעת.
"מטומטמת! זה מה שאת!" כוס התה עפה לרצפה ברעש.

מתנדנדת על המיטה, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. כמו בגן
שעשועים של פעם, רק שהפעם זה לא כל כך כיף.

נשפתי את העשן בכיוון הרוח, הוא נישא רחוק, ודאי יזכה לבקר
במקומות יפים, אולי יטייל באירופה ויחזור לספר לי.

נפלתי על המיטה, שוכב על הבטן, נהנה מהרגע ואוהב את החיים, היא
ישבה מעלי, משחקת בשערי ומלטפת אותי ברכות.
כל כך אהבתי אותה באותו רגע, הרגשתי אותה רוכנת אלי, נושכת
קלות את אוזני, לוחשת לי כמה שהיא אוהבת אותי, כמה שהיא רוצה
אותי.

כן, הוא חייב להבין. מתנדנדת על המיטה, קדימה ואחורה, קדימה
ואחורה. כמו בגן שעשועים של פעם, רק שהפעם זה לא כל כך כיף. יש
לי בחילה, מקיאה לצדי המיטה. ממשיכה להתנדנד.
אני ילדה גדולה, הוא יבין, הוא חייב להבין.

"נשים חזקות נאבקות למען העתיד" זה גרם לי לפלוט צחקוק קטן,
נשים חזקות למען העתיד, כל כך הרואי, שנאתי את זה....

צועקת, אבל מבפנים. ילדה קפואה יושבת על קצה המיטה ומסמנת עם
הידיים

קמתי מהמיטה, עדיין חושך בחוץ, פתחתי את הדלת באיטיות, יוצאת
לסלון, רגלי טופפו על רצפת הפרקט הקרה, הולכת לכיוון החדר שלה,
כל כך מתגעגעת.
זוכרת את אז, שוכחת את עכשיו, נכנסתי למיטה שלה, מחבקת אתה
השמיכה, את הכרית, עטופה בזיכרונות, בריח שלה, באז. בעבר.

אין, פשוט אין. ולמחרת, גם אין ניר, יש הלוויה במקום, היינו
אמורים לראות את התמונות, את איך שסמדר יצאה גרוע, ואת החיוך
העקום של נתי, אתה התמונה שלי ושל ניר עם הזריחה, את הזיכרונות
שימשיכו לחיות לנצח, אבל במקום זה אנחנו כאן, עומדים בבית
הקברות, חלקה קטנה עם

מוזיקה. אורות. צלילים. הכל שם, הכל מושלם. צמא, כל כך צמא.
רוצה לצאת מבין האנשים, לחפש מים, אבל המוזיקה קוראת לי,
רוקד.הכל חשוך והכל מואר האורות נוצצים בצבעים שלא ראיתי הכל
שמח

"אני מצטער, אבל את לא בשבילי, אני אוהב אותך, באמת, אבל מה
שאת נותנת לי אני יכול לקבל יותר גם בלי ההתחייבות הזאת שלך
לשנה, מצטער" הוא הביט על הרצפה ושיחק עם הרגליים, ככה הוא
תמיד היה עושה כשלא היה לו נעים. "התחייבות לשנה? מה אני נראית
לך? פאקינג מקרר?

"לא לימדו אותך לא לבהות באנשים? זה לא מנומס!"

אהבתי אותה, אהבתי כל כך,כל יום לחזור הביתה אליה, ארוחת הערב
כבר מוכנה ואני יושב לאכול, היא מולי מסתכלת עליה בשתיקה, באה
לחבק אותי אחרי שאני מסיים, הולכת לחדר השינה

הוא כרע מולי ברך
והתקשה קצת לנשום
התחלתי לבכות
מה לענות?

קמה, הולכת, עם פנים רטובות, לא רק מגשם,
אבל עליה לא מביטים

יונה לבנה עם עלה של זית
עפה עכשיו, באי של שלום

אני מלחמה
ואתה השלום

בזמן שישנת, אהובי
ראיתי את העבר שלנו
ראיתי את האהבה הצומחת
ראיתי את הטבעת במסעדה
ראיתי אותנו, מאושרים.

עצרי הדמעות
ילדונת קטנה

אולי יום אחד
אושיט את ידי
אחזור להיות
האדם שאני

אמא שהתעלמה, שידעה מה קורה.
היא לא בכתה.
הילדה ששתקה, שלא בכתה.

אכלתי הכל אמא
אני נשבע
תפוח האדמה, ופרוסת הלחם
באמת שאכלתי

ליד המבנה הארוך הנמוך
יש גבעה של אושר

שמיים נצבעים בצבעי מלחמה
אדום וכתום

פרח דומם
בין גדרות של גטו
פרח אדום

טל הבוקר
דמעתם הדוממת
מלחמה פנימית
לעולם לא נגמרת

הילדה של התיאורים העצובים
נשארה לעולם לבדה

בעיניו הקפואות
בירוק הדומם
תיוותר לבדה
מחכה לאהובה

הכי רחוק שאפשר הלכת
ואני שונאת אותך, ואוהבת אותך
ומאוכזבת.

ילדה בובה
בלונדינית קטנה
חיוך מתוק
ועיניים שמחות

ושוב השמש
בא מחמם
ושוב היא צוחקת
אל תוך העולם

אף אדום
שיער כחול

גוועת היא במעט
מבכה את מות ילדה הקט

התוכלי להגיד לי,
ללחוש באזני
מילים אחרונות של חיבה?

הולכת מהר ולא עוצרת,
ממהרת לשם, ממהרת לעולם,
עוד אחת אפורה בין כולם.

שלי הוא, ורק שלי.
אך מדוע יש אותו לכל הילדים?

יש לה צורך רגעי
אך לעולם
לא איתי

כשאלוהים עצובה
השמיים עצובים איתה

חולה בראש
חולה בנשמה

זה לא ריב
ואין צעקות

ילדה של מספרים עכשיו בהווה, אין לה עתיד, ונגמר לה העבר.
ילדה של מספרים, עכשיו גם אותיות.

"אני לא מאמינה יותר לשום דבר שיוצא מהפה שלך. את זונה
ומטומטמת"
פעם זה היה כואב. הייתי יכולה לבכות לילה שלם בגלל כזה משפט.

"מסור לכולם שאני אתגעגע אליהם", היא חייכה אליו במרירות מה
וחיבקה אותו שוב, לוחצת אותו אליה.
"אני אמסור", הוא ענה לה בקולו השקט והבטוח, נשק לה על גב היד
ונגע בשולי כובעו מתוך כבוד.
הסבל כבר לקח את המזוודות שלה לתוך הספינה והארובות הרעישו.

פתאום היא הגיעה, הייתה כל כך מושלמת, כל כך עדינה ורכה...

"והוא הבטיח לי שישוב"

דמעה קטנה נפלה על הסכין וגרמה להשתקפות שלי להראות מצחיק, אבל
באותו רגע לא יכולתי לצחוק.
שפתי התעקלו מעלה בניסיון אחרון לפלוט גיחוך על האירוניה
שבמצב, אבל כל מה שיצא זה חרחור וזעקה חנוקה.

טירוף מושך. טירוף חזק. טירוף שלא הכרתי לפני.
הוא שטן. הוא מלאך. הוא ליצן אכזרי.
אין רחמים במשחק שכזה. הטירוף חוגג והוא קופץ מולי עם חיוך.