|
לפעמים אני תוהה... אם היא שווה את זה.
אם היא שווה את כל הסבל שאני עובר בגללה. בגלל החיוך שלה.
|
ואנשים מדברים
הם מדברים ומדברים על חוסר ומחסור ואין-אונים.
|
אך היה משהו, בעיניים שלה... משהו מנחם, מרגיע. משהו שגרם לי
להסתכל במורד המדרון שוב ושוב.
הגעתי לפסגה. היה כבר חשוך, והאוויר היה דל. בקושי הצלחתי
להחדיר אוויר לריאותי. הדלקתי לעצמי מדורה, כדי לשפר מעט את
מצבי, כדי להשאיר את עצמי עדיין בחיים, אך כעבור זמן-
|
שערותי הלבינו עוד בשחר ימי
כבר הספקתי לעבור בדרכי זריחה
ולבקר בנתיבי חושך מדאיגים
|
נפש של אמן כלואה במחדלי כישרון
בגוף מפיק בוסר כתחנת קמח מקולקלת
לא תתעורר ותאיר את עיניו
|
אהבתיך בעת שקט
אהבתיך בעת צרה
אהבתיך על אף כל מריבה.
|
השיר הזה יוקדש לי ולא לך
לי ולא לך
לי ולא לך
|
היא לא איתי,
אבל העיקר שהיא מאושרת.
כן.
|
חיוכך.
גם בעוד אלפי שנים לא אשכחהו.
הברק שבעינייך מקרין לי אור שמביא לי עוצמה,
כמו כוח שמניע את נשמתי הלאה למרחקי אין-סוף.
|
אבל עדיין משהו חסר
בעוגת השלמות
|
אך דמעות כאבי
התמזגו עם טיפות המים הזולגות ממרומים.
|
ניסיתי לאחוז בו
בדרך לאור
|
בחושך ובברזל ננחם את המתים
נשמור על גרגרי החול להם הם מייחלים
|
נותרתי ספוג
נותרתי סחוט
בין הצללים
|
והכיסופים
עודם זוהרים בחלומותי
|
ליפול.
לשקוע במרחב האינסופי.
|
כמו בלון שתקוע
עם לחץ אטומי שלא מרפה
עד שישאלו
וישאלו
|
ופעם נוספת
אני נשבה בקסמך
בקסם הנעורים הנפלא
|
הנה דמעה זולגת
את רוצה ממני עוד
אבל את יודעת
שאת צריכה ללכת
|
כסי אותי
בים של תקווה
בשטף הזיה
|
אך אף פעם
לא אפסיק להסתכל למעלה
אליה
|
אך תחושת הציפייה גברה
על גבול הסבל שאוכל לספוג
ואקח פטיש
ואנפץ את השעון
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
רגע... מה קורה
פה... מי אלה כל
האנשים האלה?
מישהו,
עוד מהבמה
הקודמת, שרק
עכשיו נזכר
להתעורר |
|
