צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

משכתי אותה בשיער. כמה שזה היה כואב לי וכואב לה בכיתי. היא
צרחה. גררתי אותה אחרי במורד המדרגות והגענו לחצר. הצמדתי אותה
לקיר והתחלתי לצרוח עליה.
"מה קרה לך? השתגעת? מה את מציתה את הבית? את מנסה להרוג
אותי?!"

"תחזיקי מעמד..."אני אומרת לעצמי. אבל אי אפשר. אפילו הדמעות
שלי לא ימחקו את המשפט שהיא אמרה לי. הבן אדם הכי קרוב.
זה בסך הכל מילה... אבל איך מילה יכולה לפגוע. איך...
איך מילה הופכת למשהו שחונק אותי מכל הכיוונים והוא בעצם אותו
חבל שמונע ממך להגשים דברים.

אבל אלה שנשארו שם... אותם אנשים שנשארו... הרכבת המשיכה להרוג
אותם. המשיכה להוביל אותם אל המוות.

באה אחת בת זונה, תבוא אחת אחרת זונה. ככה דודי היה אומר. אבל
הוא סתם דפוק, הוא היה מזריק הירואין בכמויות ואז מצאו אותו
שוכב באיזה מועדון מפרפר. אידיוט.

עיניים,שראו אור
לפני החושך השחור
אוזניים,שנאטמו בכדי לא לשמוע
את המוות של הרוע,
והפה זעק בשתיקה,
דרך גופה שכבר ריקה.

אדמה זה לא הפיתרון
לפחות לא בשביל שפויים
אני יודעת שזה לא אתה
זה אלוהים...

מדוע אינך רוצה לשוב לחייך בלילות?
למה דווקא לחפש מוצא בין הים לחולות?
אמרי לי ילדה, עד מתי?

אבל אחרי שעזבת הכל פתאום החשיך,
הכל פתאום התחיל להיעלם ואני לא יודעת איך...

יושבת,חושבת
מחכה שתחזור...
עוד יום עובר באפילה, ללא אור

אני כבר לא שומעת אותך
אתה שותק
השתיקה חנקה אותך
אני מנסה לדבר בשבילך
בשביל להיות איתך..

הלב שלי לא מרשה לבכות
הוא לא מרשה, אז למה הוא בוכה?

להסתכל לתוך מראה
לראות אותך משלה...
הקרניים שלך,
שורפות את הנשמה.

היא מנסה לחייך,
שלא ירגישו,
שהיא לא יודעת איך...

מילים ללא מנגינה
סיפור ללא עלילה
נר ללא להבה.

ציירי אותה בכחול ולבן
ציירי אותה כמו אומן
ציירי אותה בפשטות אך בגוונים
הדגישי את הצבעים האדומים

לשרוד, בעולם של חיות.
בעולם של הרג, של הרס, של סבל.

העולם שלנו בנוי כמו משחק שחמט.
יש מנצחים ויש מפסידים.
אין באמצע.

כבר שכחו מי היא, ומה הוא שמה
רק זכרו היא הייתה נערה בוגרת עם נשמה של ילדה.

מגדלים מגדלים
של כסף וזהב
מגדלים מגדלים
של עושר לצד רעב

הוא היה מכה אותי... עזבו עכשיו סטירות. זה עוד מילא. הייתי
יוצאת מדממת מהאלימות שלו. הייתי באה לעבודה עם חתכים, יודעים
למה?! כי כמה שזה נישמע אידיוטי הוא היה מכה אותי בחגורה, זורק
עליי בקבוקים...

סבתא,כבר עברו 7 שנים מאז ש... מאז שנפטרת.
הזמן עובר מהר, אני ואחותי כבר גדלנו.
טוב 7 שנים, זה עדיין חתיכת זמן.
אני זוכרת, אני זוכרת שאפילו לא הייתי בהלוויה שלך.

בשניה אחת, קשר שבניתי תוך זמן מסוים מתפורר לי בין הידיים.
אני לא מצליחה לשלוט בזה, ופשוט הגרגרים שלו נופלים וסוחפים
איתם המון זיכרונות וכאב. זיכרונות מתוקים, שמהנשיקות עדיין
נשאר טעם בפה, מתוק אבל צורב. הנגיעות הקטנות, הפינוקים,
הביישנות, המבטים.

נפלו לי מגדלים. קשה לבנות מחדש. קשה לבנות את עצמי מחדש.
פוגעים בי כל הזמן. ממשיכים להרוס אותי. ואני כמו טיפשה, כמו
תמימה,
ממשיכה לחיות באשליות. נאחזת בהם, משלה את עצמי לאושר. אני
מודעת לעובדות, אבל אני לא רוצה את העולם הזה, אני רוצה את
העולם שלי! שאני

אסור לי לפגוע.
אסור לי לפגוע בעצמי, אני חייבת להפסיק לכבות על עצמי סיגריות,
אני חייבת להפסיק את ההרגל של לחתוך את עצמי עם כל דבר חד.
למרות שאני אוהבת את הדם הזה, אני אוהבת את ההרגשה של השורף
שאחרי, אני אוהבת את ההרגשה של הכאב שאני נרדמת איתו כל לילה.

הסוכר, הסוכר הזה, שמשאיר בך טעם מתוק... טעם של אושר לכל
היום...
ואתה יוצא, אתה יוצא מרוצה מהבית: הנה עשית את הדברים שצריך
לעשות, האכלת ת'ילד, שתית את הקפה, את אותה כוס רגילה שאתה
שותה בכל יום.

אבל זה מה שקורה כשסובלים לא?
כי דמעות אפשר לשכוח, וסבל לא
אבל אצלי זה ההיפך
זה מה שאני זוכר ממך

פעם חשבתי, שלחשוב על בן אדם 24 שעות ביממה זה בלתי אפשרי.
עכשיו, הכל אפשרי.
עכשיו, הלב והראש לא מפסיקים לחשוב עליך.
אני אוהבת אותך.
אתה לא יוצא לי מהראש, מהלב ומהנשמה...

החיים הם שקר
אני ילדה תמימה
חיה בתוך סרט,אגדה
מציאות מדומה
בשבילי הכל משחק
בתוך בועה

כשסבתא הייתה מולי וחייכתי, סתם בגלל משהו שהיה לי בראש,
הרגשתי שזה לא לעניין. ההלוויות היחידות שאני זוכרת היו של
דודה של סבתא שלי ובעלה, וסבתא רבא שלי. מוזר, אבל על אף אחד
מהאנשים לא זלגה לי דמעה.