צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני אפילו לא יודע על מה אני כותב עכשיו. על העובדה שאני כבר
לא מסוגל לחשוב ישר, כמו פעם? נעים מאד, רז ברנע לשירותכם.
את חסם הכתיבה שלי קיבלתי כמתנה מחבר, למעשה.

כשהנורה הראשונה התפוצצה, צעקתי, אבל אז התחלתי להרגיש הרגשה
מוזרה - כאילו אני נופל לתוך מסך המחשב.
"כמה נדוש", חשבתי לעצמי, כשהבנתי שאני באמת נופל לתוך מסך
המחשב.

התעוררתי בצהריים לקול יחסי המין הסוערים של השכנים שלי
מלמעלה.
כשהדפיקות בתקרה הפכו לבלתי נסבלות, גררתי את עצמי למקלחת,
התלבשתי ויצאתי החוצה. ניו יורק היא עיר יפיפיה באביב - אני
אוהב את ניו יורק רק בגלל הסנאים.

אאוריקה!
ישבתי בדירה שלי, עטוף חלוק רחצה מעל הטרנינג הישנים, באמצע
הלילה. גיזמו רבצה לידי והפליצה עלי באדישות. חשבתי, כמו תמיד,
על אותה בעייה.
סיגריות.

ולא נותר עוד הרבה לתת.
נותרו רק חיים ריקים,
חסרי משמעות,
אז אקריב אותם למען טובת הכלל,

זה בכלל לא אני, הילד הזה.
זה מישהו אחר, יפה, רזה
אז כנראה אני הוזה,
הרי אני כלל לא כזה.

המספרים שבשעון נראים כמו אתמול
והימים ימי שינוי, עת תמורות
הזכרונות צפים בתוך ראשי הלא-יכול
לנום או להסתגל, להשתנות.

למלא את השתיקה במילים,
זה למלא את הדממה בשטויות,
להסיט את המבט בביישנות,
למרות שגם שם אין מה לראות.

שמתם פעם לב ששם של סרט, כמעט תמיד מילה אחת?
תרגום גרוע, ספרות זולה, אולי מבנה סמיכות נחמד.
כל הספרים כתובים בלחש, כולם משתמשים במילים
ורק אני רוצה לצרוח, שיפסיקו לשגר טילים!

צרחתי עד שנהייתי צרוד
ושפתיי נהיו יבשות.
הגשם ירד והרטיב אותן,
ואיתו ירדו גם דמעות.

הדף ואני שוב שותקים.
אני רוצה לצעוק, והמילים
ריקות כל כך, מתות כל כך,
קצרות מלהכיל, קטנות מלהסביר
את - זה.

הסתכלתי מהחלון החוצה
ובפעם הראשונה ראיתי כלום

ועל הדף אין עוד מילים,
ובליבך אין עוד מחשבות.
ובמוחך מפרפרת להבת הידיעה,
שמץ מההבנה

קח שוקולד ותהיה לי בריא

אתה נולד עם זה, ואין לך מה לעשות.
אתה מסתכל על עצמך - ורואה את השוני.
ובאיזשהוא מקום אתה מתחיל לתהות אם אתה חיזר או משהו כזה.
אתה לא.

באיזשהוא שלב בחיים, נמאס לך לזיין קטינות, נמאס לך לקום
בבוקר, נמאס לך ששואלים מה קרה לך, בא לך פשוט להתאבד - כאילו
שאחרי כל זה לא נשאר לך רק למות בשקט.

אני האדם האחרון על פני האדמה שיודע את האמת, שהעיז להרים מבטו
מעל רצפת הקונפורמיזם ולהסתכל בלי למצמץ אל תוך אור האמת
המעוור, וכעת אני נודד על פני האדמה, בלא מקום לישון ובלא מקום
לקרוא לו בית, מעביר את המסר מפה לאוזן ומפחיד ילדים קטנים
באימת עפעפי המאוכלים.

יום אחד הייתה הפסקת חשמל, והשעון שלי הפסיק לעבוד. הסתכלתי
עליו בהזדמנות, והשעה הייתה רבע לעשר, השעה הייתה אמצע הלילה.

בתוך מוחי - שלג.

אלוהים. אני לא מושלם. אני לא 10. חסר לי משהו.

בסופו של דבר אני אוכל אותה חזק, כמו כולם.

כולם עושים טעויות.

...ממרחק בלתי נמדד, דמו עצמכם מסתכלים על רכבת הרים בעלת
עליות, ירידות, ברגים ופיתולים. התקרבו עוד, וראו את הקרון
הבודד שנוסע ברכבת ההרים, עולה ויורד ומטלטל ונוסע במעגל שאינו
תם לעולם.
ובתוך הקרון, קשור בפישוט איברים אדם.

יום אחד קמתי בבוקר, וגיליתי שאני אלוהים, אלוהים עצוב ומדוכא,
חסר כוח לנגד המציאות המרה.

אז מה, חברים? מי היה מאמין שאתם רוצחים מלידה? אני לא בנאדם.
ואתם?
אתם השתקפות חיוורת של צלם אנוש במים רגועים. משננים ערכים
שלימדו אתכם, חיים לפי ערכים שאתם לא מבינים. אבל מה, מוכנים
לרצוח אותי במקום. חיה שכמוני.